תעצמו רגע את העיניים. תדמיינו עיירה דרומית קטנה בשנות השמונים. עכשיו תחשבו על השכונה הכי שכונתית בעיירה הזאת. הכי כמו שאתם מדמיינים שכונה בעיניי רוחכם. עכשיו תחשבו על בניין מהסוג הכי נפוץ שהיה פה בשנות השמונים. מה שקוראים היום טלוויזיות. בניין הכי רגיל בעיירה פריפריאלית דרומית קטנה הכי רגילה. בבניין הזה היו 4 קומות על עמודים. היו בו 16 דירות קטנות. מהסוג הכי רגיל. 16 משפחות שעיצבו את כל הילדות שלי. 16 משפחות שבמשך שנים היו המשפחה הכי קרובה שלי. השכנים בבניין הזה היו נועלים את הדלתות רק בלילה ורוב היום כל הדלתות בבניין היו פתוחות לרווחה וכל הילדים שגדלו בבניין הזה גרו בכל אחת מהדירות האלו.
אתם בטח שואלים את עצמכם מה הקשר בין בניין דירות רגיל בעיירה רגילה בשנות השמונים לבין בלוג אוכל בשנת 2012?
אז כדי להבין את הקשר, אני נאלצת לבקש מכם לעצום שוב את העיניים ובמקום לחשוב על בניין עם 16 משפחות, תחשבו על 16 מסעדות שונות ומגוונות שפתוחות כל יום לארוחות ביתיות מושקעות וטעימות. חגיגת אוכל שמורכבת משעטנז של עדות, טעמים ותבלינים מכל הסוגים. לכל דירה (או מסעדה) היו את הטעמים הייחודיים שלה ואת הריחות שאפיינו רק אותה. בקומה הראשונה התגוררה השכנה שהייתה מכינה בכל שבת את הג'חנון הביתי הכי טעים בעולם. כל שבת בבוקר היא היתה מורידה לדשא סיר ענק של ג'חנון חם עם עגבניות וסחוג וכל השכנים היו אוכלים ממנו בהנאה. בקומה השנייה התגוררה השכנה המצרית שהיתה מכינה את הפול הכי טעים שאכלתי בחיים שלי. ממש לידה התגוררה השכנה ההודית שהיתה מכינה אוכל בטעמים וריחות שאני לא זוכרת שיצא לי לפגוש כמותם. בקומה השלישית גרה השכנה הפרסיה שהיתה מכינה את המג'דרה המפורסמת שכל הילדים בשכונה היו אוכלים בכל יום רביעי. היתה גם את השכנה עם הקוסקוס הכי טעים, את השכנה עם הסופגניות הכי טובות ועוד ועוד. לכל אחת מהדירות היה את האוכל המאפיין שלה. וכל אחת מהמשפחות טרחה לשתף את השאר בשלל המטעמים היחודיים לה. עכשיו תפתחו את העיניים. אתם רעבים כבר?
הבניין הרגיל הזה הוא המקור העיקרי לאהבה הגדולה שלי לאוכל ולבישול. כל יום כל הילדים בבניין היו חוזרים מבית הספר ביחד (ברגל, כי אין כבישים), כל ילד היה נכנס לבית שלו ומדווח לשאר הילדים מה אמא שלו הכינה לצהריים. אחרי שהיינו עוברים בכל הדירות ומריחים את כל ריחות הבישולים שעולים מהן, היינו מחליטים היכן אוכלים צהריים. לפעמים זה היה בבית אחד. בפעמים אחרות היה קשה מדי לבחור רק ארוחה אחת, אז כל אחד מהילדים היה מוציא את הצלחת מהבית האישי שלו והיינו אוכלים ביחד באמצע המדרגות ארוחה משותפת וטעימה במיוחד. בבית שלי היינו אוכלים בכל פעם שאמא שלי הכינה מקרוני. כל הילדים בשכונה היו מטורפים על המקרוני של אמא שלי. בכל פעם שהיא הכינה אותו, הייתי עומדת בכניסה לבית בגאווה וצועקת לכל שאר הילדים בבניין שיבואו לאכול אצלי, כי אמא שלי הכינה "מקרוני אדום". הרבה לפני שהכרנו את המילה פסטה. או אפילו רוטב עגבניות.
מאז אותה ילדות קסומה שכבר לא מוצאים היום, עברו הרבה מים בנהר. ההורים שלי ומרבית המשפחות בבניין כבר הספיקו לעבור דירות. חלקן אפילו עזבו את העיר. חבורת הילדים המגובשת התפרקה לחלוטין במשך השנים וכל אחד הלך לדרכו שלו. מדי פעם אמא שלי עדיין מספרת לי שאחת הילדות מהבית הראשון שלנו (כמו שהיא קוראת לו) התחתנה, אחד הילדים עזב את הארץ, מישהו התגרש, למישהו אחר נולד ילד ועוד סיפורים על ילדים שהיו במשך המון שנים המשפחה שלי ועכשיו אני כבר כמעט לא מכירה. מה שנשאר זה רק הזכרונות. זכרונות של ילדות בעיירה קטנה. בבניין אחד. עם 15 משפחות מאמצות שלימדו אותי הרבה עד אוכל טוב וגם על החיים.
עד היום ההשפעות הכי גדולות שלי בבישול ובאפייה הם זכרונות הילדות שלי. הרבה מהפוסטים שלי מתקשרים למשפחה. לילדות. לערגה לטעמים ולריחות שליוו אותי בחיי. כל הילדות שלה סבבה סביב אוכל טוב ואנשים שהשפיעו על האהבה הגדולה שלי לאוכל.
הרעיון מאחורי הבלוג היה לנסות ולשתף בחוויות ובזכרונות שלי לגבי אוכל ומתוקים. הניסיון הראשוני היה לנסות ולאגד את כל המתכונים שאספתי במקום אחד, במקום לכתוב אותם על פיסות נייר מזדמנות שאני תמיד מצליחה לאבד. מעין ספר מתכונים מקוון שמכיל את האוכל שאני הכי אוהבת להכין ולאכול. אבל עם הזמן הבלוג קיבל חיים משל עצמו והפך בעיקר לבלוג אפייה, שהיא אהבה גדולה שלי והתרפיה הכי מוצלחת שגיליתי עד היום.
מקווה שתיהנו לבלות זמן בחלקת האלוהים הקטנה שלי ותקבלו השראה מהמתכונים ומהזיכרונות שמלווים אותם.