את מוכרת לי מפעם...

או: עוגת שוקולד ואגוזי לוז בניחוח תפוז (והיא גם כשרה לפסח)

בתוך העולם המודרני והמהיר שבו אנחנו חיים דברים משתנים כל הזמן. נדמה שכל יום יש איזשהו טרנד חדש, ג'אדגט חדש, בשורה חדשה, מחקר חדש...כמעט בלתי אפשרי לעמוד בקצב. מה שהיה נכון ומוחלט אתמול, הופך בין לילה ללא רלוונטי וישן. הדבר נכון פי כמה בעולם של האוכל והאפייה. נדמה שכל כמה חודשים צצה לה פתאום אופנה חדשה, מתכון חדש, חומר גלם חדש, או מגמה חדשה שסוחפת את כולנו כסערה. מיד כאשר הטרנד החדש צץ לו כרעם ביום בהיר, אנחנו מיד ממהרים לנטוש את הטרנד הקודם. בכלל, זה נראה שבכל מה שקשור בבישול ובאפייה, כולנו תמיד מחפשים את הדבר הבא..את השיגעון החדש שיסחף את כולנו בסערה וכולנו נתיישר לימין ונאמץ לחיקנו את הטרנד החדש.

בתוך כל קצב שינויים הבלתי אפשרי, לפעמים צץ לו פתאום מתכון מהעבר. מתכון שעד לפני כמה שנים לא היינו יכולים לחיות בלעדיו והצלחנו לדקלם אותו אפילו מתוך שינה. עד שבאיזשהו שלב הוא ננטש לאלתר. נשכח ונכנס לארכיון המתכונים שאנחנו כבר לא זוכרים. העוגה הזאת היא בדיוק מסוג המתכונים האלו. לפני כמה שנים היא הופיעה בגרסא קצת אחרת בגיליון של "על השולחן". אחרי כמה גרסאות ושינויים שביצעתי בה, היא הפכה לעוגת הדגל שלי. הייתה אופה אותה לכל אירוע או מפגש ובכל סוף שבוע, עוד כשגרתי בבית עם ההורים. לאחר כמה שנים, העוגה נעלמה מחיי. עזבה בפתאומיות מפתיעה. נזנחה לטובת עוגות אחרות. חדשות ומרגשות יותר. לפחות עד שגיליתי אותה מחדש בספר "100 העוגות הטובות של על השולחן". רפרוף מהיר גילה אותה פתאום. החזיר אותה לגדולתה. כמובן שזו היתה העוגה הראשונה (והיחידה בינתיים) שהכנתי מהספר. אבל בגרסא שלי. מיד אחרי שטעמתי אותה, נזכרתי פתאום למה היא היתה כ"כ אהובה במשך שנים.

מדובר בעוגה פשוטה מאוד למראה ולא מרשימה, לפחות לא ממבט ראשון. אבל מספיק רק ביס אחד ממנה כדי להתאהב. כדי להבין שזו העוגה שלה חיכיתם כל החיים שלכם. רשימת המצרכים קצרה במיוחד, אופן ההכנה פשוט מאין כמותו, אבל הטעם..הטעם המשובח שעומד ביחס הפוך לחלוטין לרמת ההשקעה שהעוגה הזאת דורשת. כמו כל עוגות השוקולד הטובות, המרכיב העיקרי בה הוא שוקולד וחמאה והיא לא מכילה קמח כלל. במקום זאת, יש בה כמות מכובדת של אגוזי לוז קצוצים, שמעניקים לה עסיסיות ומרקם נימוח עם קראנץ' מפתיע. במתכון המקורי העוגה הזאת הכילה קמח שקדים. עם הזמן המרתי את השקדים באגוזי לוז, שמקנים לעוגה טעם רקע מעומעם של נוטלה. בנוסף יש בה מעט קליפת תפוזים וליקר תפוזים. טעם התפוז מאוד עדין וכמעט לא מורגש, אך הוא מוסיף משהו לקשת הטעמים האמורפי של העוגה המושלמת הזאת. כמובן שאם אתם ממש לא אוהבים, ניתן לוותר על קליפת התפוז ולהמיר את ליקר התפוזים באותה כמות של ויסקי או ברנדי.

אז אם זה לא היה ברור עד עכשיו, העוגה הזאת מושלמת!! האמת...אתם ממש חייבים להכין אותה. אבל תעשו לעצמכם טובה ואל תתקמצנו על השוקולד. העוגה הזאת מרוויחה מאוד משימוש בשוקולד איכותי, שאולי עולה קצת יותר, אבל משדרג פלאים את הטעם שלה.  אחרי פעם אחת שתכינו, לא תבינו איך חייתם בלעדיה עד עכשיו.

ואם אתם בעניין של קינוחים כשרים לפסח, אבל ללא פשרות או תחליפים מוזרים, העוגה הזאת מתאימה בול. אין בה אפילו טיפה אחת של קמח אבל היא מפוצצת בשוקולד. בדיוק כמו שעוגת שוקולד טובה צריכה להיות.

עוגת שוקולד ואגוזי לוז בניחוח תפוז
מתאים ךתבנית קפיצית בקוטר 20 ס"מ


חומרים:
300 גרם שוקולד מריר משובח (רצוי שוקולד בלגי עם 60% קקאו לפחות)
200 גרם חמאה
250 גרם אגוזי לוז קלויים ומקולפים טחונים דק מאוד (2.5 כוסות)
6 ביצים מופרדות לחלבונים וחלמונים
200 גרם סוכר (כוס)
קליפה מגורדת מתפוז קטן
30 מ"ל ליקר תפוזים (2 כפות)
קורט מלח

אבקת קקאו לפיזור (אופציונלי)

אופן ההכנה:
בקערת המיקסר מקציפים את החלבונים עם חצי מכמות הסוכר עד לקבלת קצף יציב (במרקם של קצפת רכה). מעבירים את הקצף לקערה נפרדת ומניחים בקערת המיקסר את החלמונים עם מחצית הסוכר הנותרת (אין צורך לשטוף את הקערה). מקציפים לקצף בהיר כ- 5 דקות במהירות גבוהה. בינתיים, ממיסים את השוקולד והחמאה במיקרוגל או על בן מארי. מערבבים היטב. מוסיפים לתערובת השוקולד את המלח, קליפת התפוז והליקר. מערבבים היטב ושופכים את תערובת השוקולד לתוך קצף החלמונים. מקציפים כמה שניות במהירות נמוכה עד לקבלת תערובת אחידה. עוצרים את המיקסר ומקפלים בעדינות את קצף החלבונים לתוך תערובת השוקולד והחלמונים (מומלץ לעשות זאת פעמיים עם חצי כמות מהחלבונים בכל פעם). לאחר קבלת תערובת אחידה, מוסיפים את אגוזי הלוז ומקפלים אותם בעדינות לתוך הבלילה. שופכים את הבלילה לתוך תבנית קפיצית מרופדת בנייר אפייה ואופים כ- 30 דקות בתנור שחומם מראש לחום של 180 מעלות. בודקים בעזרת קיסם. לאחר האפייה מניחים לעוגה להצטנן לפחות 3 שעות במקרר ולאחר הקירור משחררים אותה מהתבנית ומפזרים מעל אבקת קקאו בנדיבות.

מושלמת..פשוט מושלמת!!
עם או בלי קשר לפסח

חג שמח!!






 

אל עצמי

או: עוגיות חמאה עם אגוזי לוז ושוקולד מריר (וגם 10 דברים שתמיד רציתם לדעת עליי)

תמיד לימדו אותי שזה מאוד לא מנומס לדבר על עצמך. אף פעם לא הבנתי למה. לפחות עד שאולגה הפילה עליי משימה מאוד לא פשוטה- לשתף את העולם הווירטואלי ב- 10 עובדות עליי. אחרי שגיבשתי את הרשימה שלי, אני מבינה שיש משהו מאוד נרקסיסטי בכל העניין הזה של לדבר על עצמך. מעבר לעובדה שמדובר במשימה לא פשוטה כלל, אני לא בטוחה כמה מעניין אתכם לגלות פרטים טריוואלים ומאוד לא חשובים עליי. אבל בכל זאת, טובים ומוכשרים העיזו לעשות זאת לפניי, אז החלטתי בכל זאת לקבל את האתגר (בענווה, עד כמה שניתן) ולספר לכם 10 דברים שאתם כנראה לא יודעים עליי (ואולי בכלל לא רציתם לדעת..).

אז זאת הרשימה שלי:

1. אני לא יודעת לשחות ולא לרכוב על אופניים. מאז שאני זוכרת את עצמי, יש לי פוביה מאוד רצינית ממים ותמיד סירבתי להיכנס "לעמוקים" וללמוד לשחות. על ים אין בכלל מה לדבר. אופניים אף פעם לא היו לי ולכן מעולם לא הייתה לי הזדמנות ללמוד.
2. אני לא סובלת חתונות. הן מייצגות את כל הדברים שאני נמנעת מהם- להיות מרכז העיניינים, לעבור טקס מביך וחסר תכלית, להצטלם, לרקוד בפרהסיה, ללבוש שמלה מוגזמת ויקרה הרבה יותר מדי, לחייך ערב שלם. לא מבינה בשביל מה אנשים צריכים את זה.
3. אני מ-כ-ו-ר-ה לטלויזיה. וכשאני אומרת מכורה, אני מתכוונת להתמכרות אמיתית וחסרת שליטה. הדבר הראשון שאני עושה בבוקר הוא להדליק את הטלויזיה ואין בכלל אפשרות שאני אהיה בבית והטלוויזיה לא תהיה דלוקה. את סופי השבוע שלי אני יכולה בכיף להעביר מול הטלויזיה מבלי לעשות שום דבר אחר. לאחרונה ראיתי את העונה השישית של מד מן ברצף בלי לקום מהספה אפילו פעם אחת. היה מדהים!!
4. תוכניות ריאלטי מעצבנות אותי בטירוף. מעולם לא הצלחתי לצפות בתוכנית ריאליטי מכל סוג שהוא יותר מ- 10 דקות ברצף מבלי להעביר ערוץ בזעם. זה תמיד משעמם, רועש, גרוטסקי וגורם לי להרגיש שמזלזלים באינטליגנציה שלי.
5. גדלתי בבית דתי אבל אף פעם לא באמת הרגשתי שייכת לעולם הזה. למרות שההורים שלי הם דתיים מהסוג האדוק ביותר, אני ושתי אחיותיי חילוניות לחלוטין. למרבה הפליאה של רוב האנשים, כולנו חיים בשלום ובהבנה אחד עם בחירותיו האישיות של האחר מבלי לבקר או לשפוט זה את זה. זו בכלל הדרך שבה אני משתדלת לחיות את החיים שלי.
6. התכונה הראשונה שאני מחפשת באנשים היא חוש הומור. מבחינתי, זה תנאי הכרחי ומחייב להמשך האינטראקיה איתם. אנשים ללא חוש הומור לא מעניינים אותי ואני לעולם לא אצליח להתחבר אליהם. החצי השני שלי הוא האדם הכי מצחיק שאני מכירה והוא יכול בקלות להוציא ממני התקף צחוק חסר מעצורים. בדרך כלל זה קורה בסיטואציות הכי מוזרות כמו בתור לקופה בסופר או באמצע מסעדה, מה שגורם לכל האנשים בסביבה להסתכל עלינו במבטים מוזרים.
7. אני אף פעם לא משקרת. אפילו לא שקרים לבנים. אין לי פוקר פייס ונורא קל לקרוא אותי. אני אף פעם לא אומרת חצאי אמיתות או דברים שאני לא מאמינה בהם, אפילו אם זה ממש מתבקש. זו התכונה שאני הכי אוהבת וגם הכי שונאת בעצמי.
8. אני לחלוטין קלולס בכל מה שקשור באלכוהול. לא מבינה בשמות וסוגים של משקאות ולא מצליחה להבדיל בין טעם של ויסקי שעולה 1000 שקלים לבין זה שעולה 100 שקלים. מבחינתי, שניהם לא טעימים באותה המידה. תמיד מנסים לשכנע אותי שזה טעם נרכש. כנראה שאני לעולם לא אצליח לרכוש אותו. האלכוהול היחיד שאני אוהבת לשתות הוא ערק עם מיץ אשכוליות והרבה קרח.
9. אני טומבוי במלוא מובן המילה. בתור ילדה, תמיד העדפתי לטפס על עצים ולשחק כדורגל עם הבנים בשכונה. עד גיל 11 הצלחתי לשבור את האף בגלל כדור שעף לי במפתיע לתוך הפרצוף, לפתוח את הראש אחרי שנפלתי מעמוד, לקבל כוויה רצינית בכף יד ימין אחרי ששיחקתי בנרות, לנקוע את הקרסול בעקבות מכות שהלכתי עם אחד הילדים בשכונה ולהזדקק לתפרים בכף הרגל אחרי שדרכתי על שברי זכוכית. עד שנות העשרים המאוחרות שלי לא התאפרתי. נעלי עקב נעלתי בפעם הראשונה בגיל 23, בחתונה של חברה שלי מהתיכון (ועדיין כואבות לי הרגליים). עד היום קשה מאוד עד בלתי אפשרי לתפוס אותי מאופרת או לבושה בכל דבר שהוא לא טישרט, ג'ינס ונעלי אולסטארס.
10. אני מעידה על עצמי שאני בנאדם פסימי. אנשים אחרים דווקא תופסים אותי כאופטימית. הסתירה הזאת נורא מוזרה בעיניי.

זהו, זה לא כאב מדי.
רשימת הדברים שתמיד רציתם לדעת עליי ולא העזתם לשאול..

עכשיו כמיטב המסורת, הגיע הזמן לגלגל את הכדור לבלוגרים אחרים. בתקווה שהם יבחרו להיענות לו ולהמשיך לגלגל את כדור השלג הזה. פני, שרון וויני, הכדור במגרש שלכן. תהנו.

אז אחרי שסיימנו עם העיסוק העצמי הזה. הגיע הזמן לחזור לדברים החשובים שלשמם התכנסנו כאן- עוגיות חמאה עם אגוזי לוז ושוקולד. תודו שרק השם מספיק כדי לגרום לכם לרצות לעזוב הכל ולרוץ לאפות את העוגיות הללו. תענוג מושלם, חמאתי, פריך ונימוח, שמשלב בצורה מושלמת שוקולד מריר ואגוזי לוז. מה צריך יותר מזה? אולי איזה קפה חם ושמיכה מפנקת.

ההכנה של העוגיות האלו מאוד פשוטה. אני הכנתי אותן במעבד מזון, אבל אפשר להשתמש גם במיקסר עם וו גיטרה, או אפילו בידיים בלי שום בעיה. החלק הכי מסובך במתכון הזה הוא הקילוף של אגוזי הלוז. אם בא לכם לחסוך בזמן, אין שום בעיה לקנות אגוזי לוז קלופים וקלויים מראש. אך בשל ההפרש המשמעותי במחיר, הייתי מציעה לקנות אגוזי לוז טבעיים (לא קלויים ועם הקליפה) ולקלף בעצמכם. הדרך הכי טובה לעשות זאת היא להניח את האגוזים במחבת על אש גבוהה ולהזיז אותם כל הזמן, עד שעולה מהם ריח אגוזי והם משחימים מעט. את האגוזים החמים מניחים על גבי מגבת מטבח. עוטפים אותם במגבת ומשפשפים אותם עד שכל הקליפה יורדת מהם.

עוגיות חמאה עם אגוזי לוז ושוקולד מריר
מניב כ- 30 עוגיות קטנות

חומרים:
150 גרם אגוזי לוז קלופים וקלויים (הסבר למעלה)
100 גרם שוקולד מריר
200 גרם חמאה רכה
100 גרם סוכר בהיר דמררה (חצי כוס)
קורט מלח
280 גרם קמח (2 כוסות)
אבקת סוכר לפיזור

אופן ההכנה:
במעבד מזון טוחנים היטב את אגוזי הלוז עד לקבלת פירורים עדינים. מוסיפים את השוקולד המריר וטוחנים ביחד עם אגוזי הלוז בפולסים קצרים (על מנת לקבל חתיכות שוקולד בגודל לא אחיד). מעבירים את תערובת השוקולד והאגוזים הקצוצים לקערה ומניחים בצד. מניחים בקערת מעבד המזון (או המיקסר) את החמאה ואת הסוכר החום. מעבדים היטב עד לקבלת תערובת אחידה ובהירה. מוסיפים את המלח ואת הקמח ומעבדים בפולסים עד לקבלת פירורים. מוסיפים את תערובת האגוזים והשוקולד ומעבדים קלות רק עד שהבצק אחיד. קורצים עיגולים מהבצק ומניחים אותם בתבנית מרופדת בנייר אפייה. מקררים למשך כשעה (או רבע שעה במקפיא). בקערה קטנה מניחים אבקת סוכר ומגלגלים את הכדורים שהתקררו עד שהם מצופים היטב. מחזירים את הכדורים לתבנית ואופים כ- 10-12 דקות בחום של 180 מעלות. לאחר האפייה, מניחים לעוגיות להתקרר לחלוטין ולאחר מכן מגלגלים אותן שוב באבקת סוכר (אופציונלי).

 

הנאות (קטנות) של קיץ

או: טארט שזיפים כפרי

אז החלטתי לכתוב פוסט חיובי על הקיץ.

נמאס לי כבר להתלונן על החום. על הלחות. על היתושים. על החופש הגדול. אבל בעיקר נמאס לי מחוסר היכולת שלי למצוא את האנרגיה לעשות כל דבר בעצם בחום הזה..

בשבועות האחרונים הימים שלי מתחילים באותו ריטואל קבוע.
שעון מעורר.
קרני שמש שמבצבצות בעוצמה מבעד לתריסים הסגורים.
חום.
חוסר חשק לקום מהמיטה.
לאחר כמה דקות של רחמים עצמיים אני סוף סוף יוצאת מהמיטה.
רק המחשבה על קפה חם מוציאה לי את החשק לחיות, אבל אני שותה בכל זאת.
מתלבשת.
מתלוננת על החום ועל הבגדים שעושים לי יותר חם.
מכבה את המזגן.
חם יותר.
משקפי שמש.
אחרי כמה דקות של התלבטות אני פותחת את דלת הכניסה של הבית בהיסוס.
השמש מסנוורת אפילו עם משקפי השמש הכי גדולות והכי כהות שהצלחתי למצוא.
אני עושה את הצעדים הראשונים מחוץ לבית וכבר בשנייה הראשונה החום מכה בי ומצליח להכניע אותי.
אחרי כמה צעדים אני יוצאת מהצל לשמש היוקדת.
חם לי.
אני עצבנית.
מתלבטת האם להודיע בעבודה שאני חולה ולחזור למזגן.

למחרת אני עושה את הכל מחדש.

כן, כל יום אותו טקס מתיש.

אז נמאס לי והחלטתי להתמקד בדברים החיוביים בקיץ. בהנאות (הקטנות) שהוא מביא עימו.

הכל התחיל לפני כמה ימים כשחזרתי מהסופר עם שלל שקיות כבדות. היה לי חם והייתי עצבנית (כרגיל). פתאום, בדרך מהחנייה לדלת, הבחנתי בפרחים המדהימים שהתחילו לפרוח בגינה. על העץ הכי מעצבן בעולם. העץ שבכל תחילת קיץ משיר עלים וענפים יבשים, מלכלך את כל המרפסת וגורם לי למעוד מאיזה ענף סורר בכל פעם שאני יוצאת מהבית. דווקא העץ הזה גרם לי פתאום לתחושת הנאה בלתי צפויה. פתאום עצרתי, הנחתי את השקיות והבטתי כמה שניות בפרחים היפים שלו. באופן בלתי נשלט אפילו חייכתי חיוך מטופש והתחלתי לחשוב שאולי יש גם כמה דברים חיוביים בקיץ.

אז זאת הרשימה שלי:

בן אנד גרי'ס.
מיליון קופסאות בכל הטעמים שתופסות את כל המקום במקפיא.

עגבניות.
מכל הסוגים והמינים.
כל אוכל שעושים עם עגבניות.

אייס קפה. רצוי מהסוג הטוב שמכינים עם קרח טחון או קונים בבית קפה טוב.
ברוב הימים גם הסוג הביתי, הפושטי והמהיר עושה את העבודה.
השנייה שבה החלב נפגש עם הקפה הקר וצובע אותו במערבולת של גוונים.

צבעים.
בכל מקום.
בבגדים. בנעליים. בתיקים.
ברחובות.
אפילו ממש בגינה ליד הבית.

פירות. מכל הסוגים.
שפע של טעמים מתוקים.
פתאום השוק מתמלא במגוון של צבעים אחרים.
אבטיחים.
ענבים.
משמשים.
דובדבנים.
אוי...דובדבנים.

אבל ההנאה הכי גדולה של הקיץ, לפחות בעיניי, היא אפייה עם פירות.

באופן פרדוקסלי דווקא בשיא החום, בא לי להפעיל את התנור ולאפות עם פירות הקיץ המדהימים שמקיפים אותנו.

אחרי כל סיבוב בשוק, פתאום חוזרת לי כל האנרגיה ועולה שוב החשק לאפות. 

הפעם מתכון מהיר ופשוט לטארט שזיפים כפרי בציפוי פירורים. המתכון הכי קיצי שאני יכולה להעלות על הדעת שמשלב את אחד הפירות האהובים עליי ביותר בעולם- שזיפים אדומים. הפרי עם הצבע הכי עז שמכיל כ"כ הרבה עסיס עד שכל ביס ממנו גורם לכתמים בלתי נסבלים על הבגדים. אבל אין מה לעשות, חצי מההנאה בפרי הזה היא המיץ שנוזל על הסנטר ואח"כ על הבגדים. מעבר להיותו יפה וטעים במיוחד, הוא גם הפרי המושלם לאפייה. יש לו חמצמצות נהדרת שמשתלבת נפלא במתכונים מתוקים. גם הצבע הבוהק שלו נשמר באפייה ולכן הוא צובע כל מאפה שמכיל אותו בצבעים אדומים משגעים.

הטארט הזה באמת מוציא את המיטב מהשזיף האדום. הוא מורכב משכבת בצק חמאתית ופריכה בתוספת אגוזי לוז קלויים, שכבת שזיפים עסיסיים וחמצמצים, שכבת חביצה עדינה, חלבית ומתקתקה ועל הכל מפוזר ציפוי של פירורי חמאה מתפצפץ ונימוח. הטארט המושלם. חמוץ, מתוק, אגוזי, חמאתי. כל מה שצריך להוסיף הוא כדור של גלידת וניל ומובטחת לכם הנאה מהסוג שניתן להשיג רק בקיץ.

טארט שזיפים כפרי מבוסס על מתכון מהספר matha stewart's new pies and tarts
מתאים לתבנית קפיצית בקוטר 20 ס"מ


חומרים לבסיס ולפירורים (בצק פריך):
80 גרם אגוזי לוז קלופים וקלויים (כשליש כוס)
150 גרם חמאה קרה חתוכה לקוביות
175 גרם קמח (כוס ורבע)
50 גרם סוכר לבן (רבע כוס)
60 גרם סוכר חום (רבע כוס)
חצי כפית קינמון
קורט מלח

חומרים למילוי:
500-700 גרם שזיפים אדומים מגולענים וחתוכים לשמיניות
ביצה + חלמון
80 מ"ל חלב (שליש כוס)
100 גרם סוכר לבן (חצי כוס)
10 גרם קמח (כף)
חצי כפית קינמון
קורט מלח

אופן ההכנה:
משמנים היטב את התחתית והדפנות של תבנית קפיצית בקוטר 20 ס"מ. במעבד מזון טוחנים היטב את אגוזי הלוז. מוסיפים את שאר חומרי הבצק למעט החמאה וטוחנים מספר שניות. מוסיפים את קוביות החמאה וטוחנים בפולסים רק עד לקבלת בצק פירורי. 2/3 מכמות הבצק מהדקים על תחתית ודפנות התבנית. מכניסים למקפיא למשך 20 דקות לפחות. לאחר קירור, אופים את הבצק בתנור שחומם מראש לחום של 180 מעלות כ- 20 דקות. 
בינתיים מכינים את המילוי. בקערה בינונית טורפים את הביצה והחלמון. מוסיפים את החלב וטורפים היטב. מוסיפים את הסוכר, הקינמון והמלח. טורפים היטב. לבסוף מוסיפים את הקמח וטורפים אותו היטב עד שמתקבלת תערובת חלקה וללא גושים. 
לאחר האפייה של התחתית, מסדרים בתבנית את השזיפים החצויים. שופכים מעליהם את תערובת המילוי. מפזרים מעל את שאריות הבצק ע"י פירור בידיים. מחזירים לתנור לאפייה של כ- 45 דקות עד שהפירורים מזהיבים והמילוי מבעבע.
לפני החיתוך יש לצנן היטב את הטארט במקרר (3 שעות לפחות).

 
  
שיהיה קיץ קריר ונעים!
והכי חשוב, שיעבור מהר..

שלם שגדול מסכום חלקיו

או: עוגיות שוקולד ואגוזי לוז

 
 

יש עוגיות שהן שהן אקסיומה. דוגמה. טעם מושלם שלא ניתן לערער עליו. כולנו נסכים שעוגיות שוקולד הן עוגיות כאלו. עוגיות מהסוג שכולם אוהבים. הן תמיד כיף גדול. כיף שממלא את הפה ואת הגוף בהמון תחושות. הרגע הזה של נגיסה ראשונה בעוגיית שוקולד טובה הוא רגע מושלם. ממש כמו פרפרים בבטן. ממש כמו נעליים חדשות. ממש כמו שיר טוב. רגע מושלם. העניין עם עוגיות שוקולד הוא שיש מיליוני מתכונים. מכל הסוגים. חלקם טובים יותר וחלקם טובים פחות. חלקם מניבים את הרגע המושלם הזה וחלקם האחר מניבים אכזבה מרה. מותירים אותנו עם תחושת החמצה. זה עניין של טעם כנראה.

למרות שלל המתכונים והגרסאות, כל עוגיות השוקולד מתחלקות לשני סוגים עיקריים- הסוג הקראנצ'י והסוג הפאדג'י. זה לא שסוג אחד יותר טוב מהשני, אלא שמתכונים מסויימים עושים חסד לסוג האחד ואילו מתכונים אחרים עושים חסד לסוג השני. העניין הוא רק למצוא את המתכון הטוב. המושלם. המתכון שיגרום לכם להבין שהגעתם לטופ. שיגרום לכם להאמין שעוגייה יותר טובה מזו לא תוכלו למצוא. 

 

 

למזלי, אני יכולה לומר בפה מלא שמצאתי את המתכון המושלם שלי. המתכון הבלתי מעורער שמניב את עוגיות השוקולד המושלמות. המתכון הזה הוא פשוט קסם. באופן ממש לא ברור הוא מכיל את המרכיבים הכי פשוטים והכי בסיסיים שניתן להעלות על הדעת, אבל בכל זאת, באופן ממש בלתי צפוי, הוא מניב את העוגיות הכי מושלמות והכי טעימות שיצא לי לטעום. אין לי הסבר הגיוני לעניין הזה. אני רק יכולה להניח שזה אחד המקרים הללו שבהם השלם גדול מסכום חלקיו. 

 בניגוד למה שאתם בטח חושבים, המתכון המושלם שלי הוא פשוט מאין כמותו. ניתן להכין אותו תוך מספר דקות. אין בו שום תהליך מורכב או ייחודי. אין בו שום מרכיב יוצא דופן או בלתי צפוי. אבל בכל זאת, איכשהו, הוא מניב את העוגיות הכי מושלמות שניתן לתאר. אולי זה בכלל לא מתכון לעוגיות. אולי זה בעצם לחש עתיק יומין. כישוף. מהסוג שמניב עוגיות קסומות. איזשהו תהליך מיסטי ולא הגיוני שקורה בתנור. שלם שבאופן ממש לא ברור, מצליח להיות גדול יותר מסכום חלקיו. קסם.

עוגיות שוקולד ואגוזי לוז

מניב כ- 20 עוגיות בינוניות

חומרים:

150 גרם שוקולד מריר מומס

150 גרם חמאה

50 גרם סוכר לבן (רבע כוס)

60 גרם סוכר חום (רבע כוס)

ביצה

140 גרם קמח (כוס)

30 גרם קקאו (3 כפות)

כפית אבקת אפייה  

חצי כפית מלח  

50 גרם אגוזי לוז קלופים קלויים וקצוצים גס

50 גרם שוקולד מריר קצוץ גס 

אופן ההכנה:

מניחים את החמאה ושני סוגי הסוכר בקערת המיקסר. מעבדים בעזרת וו הגיטרה במהירות גבוהה כ- 5 דקות עד לקבלת תערובת תפוחה מעט. מוסיפים את השוקולד המומס ומעבדים עד לאיחוד. מוסיפים את הביצה ומעבדים כדקה נוספת. עוצרים את המיקסר ומנקים את דפנות הקערה בעזרת מרית. לתוך קערת המיקסר מנפים את הקמח, הקקאו ואבקת האפייה. מוסיפים את המלח ומעבדים עיבוד קצר של כחצי דקה רק עד לקבלת בצק אחיד. מוסיפים את אגוזי הלוז ואת השוקולד הקצוץ. מעבדים מספר שניות נוספות. מרטיבים מעט את הידיים ויוצרים עיגולים מהבצק. את העיגולים מניחים בתבנית אפייה מרופדת בנייר אפייה ואופים כ- 8-10 דקות בתנור שחומם מראש לחום של 190 מעלות. לאחר האפייה מעבירים בעדינות את העוגיות לצינון על גבי רשת.

 

נחמות קטנות

או: עוגת קינמון ואגוזי לוז

 

לכולנו יש ימים כאלו. מהסוג שאנחנו שואלים את עצמנו "למה טרחנו לצאת מהמיטה בבוקר?" ימים כאלו שהכל משתבש ושום דבר לא יוצא כמו שתיכננו. אצלי זה התחיל ברכבת מאחרת דווקא ביום שאסור לי לאחר, המשיך בשלל תקלות במהלך היום כמו אובדן של משקפי שמש, פלאפון שנשכח (קורה לי תכופות), תקלה בקופה המהירה בדיוק כשהגיע התור שלי (עצרתי בסופר ל"שתי דקות" רק כדי לקנות חלב וביצים) והסתיים בגילוי המרגש שחצי מהביצים שסחבתי כל הדרך הביתה מהסופר בשארית כוחותיי, הצליחו איכשהו להישבר בדרך ולנזול על רצפת המטבח. כן, לכולנו יש ימים כאלה. ימים בהם הכל משתבש. בדיוק לימים כאלו המציאו את העוגה הבחושה- הדבר הכי מנחם שאפשר לחשוב עליו בסופו של "יום כזה". הקינוח המושלם להמתיק את סופו של היום המר. העוגה המצויינת שלא יכולה להשתבש או לאכזב, בסופו של יום מלא שיבושים ואכזבות.

אני מאוד אוהבת עוגות בחושות מכל הסוגים. הן מהוות בעיניי את תמצית האפייה הביתית, המנחמת והנוסטלגית ויכולות לשמש מזור לכל מכאובי היום שקדמו לה. יש משהו מוכר ואהוב בעוגה הזאת. משהו ביתי ומנחם במלוא מובן המילה. ממש כמו פיג'מה ישנה ואהובה, מהסוג שלובשים אחרי מקלחת ארוכה בסופו של "יום כזה" ומיד מרגישים יותר טוב.

מכל שלל העוגות הבחושות שאני אוהבת ונוהגת לאפות לעיתים תכופות, עוגת קינמון ואגוזי לוז נמצאת אצלי בראש רשימת העוגות המנחמות- יש בה גם קינמון, גם אגוזי לוז וגם סוכר חום- שלושת המרכיבים הכי "ביתיים" שאפשר לדמיין וימלאו את הבית שלכם בארומה משכרת של אפייה ביתית.  בערך 20 דקות אחרי שמכניסים את העוגה לתנור כל הבית מתמלא בריח משגע שאי אפשר להתעלם ממנו ובלוטות הרוק מתחילות לעבוד שעות נוספות. יש שלב במהלך האפייה שבו הציפייה הופכת ממש בלתי נסבלת...אה, ויש גם שלב שבו השכנים ידפקו לכם בדלת כדי לקבל מתכון (או פרוסה, תלוי בשכנים). אם תשתדלו להתאפק 40 דקות תקבלו עוגה פשוט מושלמת- דחוסה, עסיסית, מתפוררת ומתוקה בדיוק במידה הנכונה. פרוסה אחת ממנה תצליח להשכיח מכם את כל תלאות היום. פרוסה שנייה כבר תגרום לכם לחייך חיוך רחב של אושר. באחריות. כמובן שכמו עם רוב העוגות הבחושות, גם במקרה של העוגה הזאת פרוסה אחת או שתיים ממש לא מספיקות ואפשר בכיף לאכול לבד חצי ממנה (לפחות), מבלי לשים לב בכלל. אני ממש מתביישת לומר שאחרי היום הנוראי שהיה לי, התנחמתי בעוגה הזאת ואכלתי את רובה לארוחת ערב מזינה (סוכר זה אחד מארבעת אבות המזון, לא??). את הרבע שנותר אכלתי לארוחת בוקר למחרת.  זה מה שנקרא  ארוחת בוקר של  א(ל)ופים. סיפור עצוב אבל נכון. כן, אני מכורה לעוגות בחושות. הגיע הזמן להודות בזה.

המסר בכל הסיפור הזה הוא שלא משנה כמה היום שלכם היה רע, מתיש ומאכזב, תזכרו שאתם תמיד במרחק של פחות משעה מהעוגה המושלמת שתצליח לרפא את הכל (כולל זמן הכנה ואפייה). אני מודה שזו לא העוגה הכי מרשימה או הכי פוטוגנית שתפגשו בחייכם, אבל על מה שחסר לה בקטגוריית הרושם היא מפצה מעל ומעבר בקטגוריית הטעם.

עוגת קינמון ואגוזי לוז
מתאים לתבנית אינגליש קייק בגודל סטנדרטי

חומרים:
100 גרם חמאה רכה
140 גרם סוכר (2/3 כוס)
2 ביצים
גביע שמנת חמוצה (200 מ"ל)
175 גרם קמח (כוס ורבע)
כפית וחצי אבקת אפייה
60 גרם סוכר חום (רבע כוס)
75 גרם אגוזי לוז קצוצים גס (חצי כוס)
כפית וחצי קינמון
רבע כפית מלח

אופן ההכנה:
בקערה קטנה מערבבים את הסוכר החום, הקינמון, אגוזי הלוז והמלח. מניחים בצד. בקערה גדולה מניחים את הסוכר הלבן ואת החמאה. טורפים היטב בעזרת מטרפה ידנית עד לקבלת תערובת אחידה. מוסיפים את הביצים אחת אחת וממשיכים לטרוף עד שהן נטמעות לחלוטין בתערובת. מוסיפים את השמנת החמוצה וטורפים עד לקבלת תערובת אחידה. לתוך התערובת מנפים את הקמח ואבקת האפייה. מקפלים בעדינות בעזרת מרית עד לקבלת בלילה אחידה וחלקה ללא גושים. לאחר הוספת הקמח חשוב להקפיד על עיבוד מינימלי ועדין. שופכים חצי מכמות הבלילה לתוך תבנית אינגליש קייק מרופדת בנייר אפייה. מפזרים מעל חצי מתערובת האגוזים, הסוכר החום והקינמון. שופכים את שארית הבלילה בשכבה נוספת ומפזרים מעל את שארית תערובת הסוכר. על מנת לקבל מראה משוייש, מעבירים מזלג לאורך העוגה בתנועות סיבוביות (אפשר לוותר על שלב זה). אופים בתנר שחומם מראש לחום של 180 מעלות במשך 40-50 דקות. העוגה מוכנה כאשר קיסם שמוכנס למרכזה יוצא עם פירורים לחים.

לפני סיום אני חייבת לשתף אתכם בתוצאות פרוייקט העיצוב שהעסיק אותי בשבועות האחרונים: חידוש פינת האוכל שלנו.



תמונת הלפני

הדיירים הקודמים שגרו בדירה לפנינו עברו לבית חדש משלהם והשאירו לנו ברוב טובם את פינת האוכל הישנה שלהם. המחווה היתה מקסימה ולמרות שלא בודקים את השיניים של סוס שניתן במתנה, פינת האוכל היתה, איך לומר בעדינות, מכוערת. צבועה בשחור, מלאה בשריטות, ישנה ועם כסאות שמרופדים בבד קטיפה אפור מזעזע ומלא באבק. למרות הכל, מדובר בפינת אוכל מעץ מלא ואיכותי, שניתנה לנו במתנה חינם אין כסף. ממש לא עניין מובן מאליו. לאחר התלבטות קצרה, הגעתי למסקנה שיש לפינת האוכל הישנה והמדכאת הזאת פוטנציאל גולמי טוב והחלטתי ברוב עקשנותי לא להיפטר ממנה, אלא לשפץ אותה מהיסוד.

זה מה שיצא בסוף:

תמונת האחרי

כל השיפוץ ארך כשלושה שבועות ארוכים ומעייפים במהלכם שייפתי בנייר זכוכית את בסיס השולחן והכסאות. לאחר שיוף ידני ומעייף צבעתי את הכסאות ואת בסיס השולחן  בצבע שנהב (נדרשו 4 שכבות של צבע כדי להעלים לחלוטין את צבע הבסיס השחור!!!).

לאחר הצביעה והייבוש, ריפדתי מחדש את כל 6 הכסאות. בהתחלה חשבתי לשלוח את הכסאות לריפוד מחדש אצל רפד מקצועי אבל לאחר שקיבלתי כמה הצעות מחיר לא הגיוניות, החלטתי לחסוך עלויות ולרפד בעצמי. אני חייבת לומר שהתהליך היה הרבה פחות מסובך ממה שחשבתי והעלות הכללית של הריפוד הסתכמה בפחות מ- 400 שקלים.

את המשטח העליון של השולחן החלטתי להשאיר בצבע עץ טבעי ולשם כך היה צורך להיפטר לחלוטין מכל הצבע השחור שכיסה את המשטח. בשלב זה היה צורך להשתמש במשייפת חשמלית שהושאלה מאביו של החצי השני שלי (שהוא נגר בדימוס). אני החלטתי לחסוך מעצמי את הלכלוך ואת ההנאה בשאיפת ענני האבק והנסורת ולכן האצלתי על החצי את האחריות למלאכת השיוף החשמלי.

לאחר השיוף, משטח העץ נצבע בוורנית בגוון מהגוני ששימר את המרקם הטבעי של העץ והוסיף גוון כהה מעט ומנוגד לצבע השנהב הבהיר של בסיס השולחן והכסאות.



השולחן לאחר שיוף וצביעה

בסופו של התהליך הארוך קיבלנו פינת אוכל חדשה ויפייפיה, שלא מזכירה כלל את פינת האוכל המקורית. הכל בעלות כספית מגוחכת ביחס לעלות של קניית פינת אוכל חדשה.

תרשו לי להשוויץ בעוד כמה תמונות לפני ואחרי:

שיהיו רק ימים טובים!!



 

העיירה שלי

או: שושני שמרים במילוי נוגט וחלבה

בסוף השבוע הקרוב אני והחצי השני שלי אמורים לעבור דירה.

אחרי  שנים של חיים בדרום הכי פריפריאלי שאפשר לתאר, גם אנחנו נשברנו לבסוף והחלטנו בלב כבד לעזוב ולהתקרב למרכז. החל מסוף השבוע הקרוב אנחנו נוטשים את הפריפריה והופכים רשמית להיות חלק מקו חדרה-גדרה. אם לומר את האמת, היה מדובר בהחלטה לא קלה בכלל, שנכפתה עלינו מכורח הנסיבות שגורמות לרוב האנשים לעזוב את המקום הזה. רוב חברי הילדות שלנו כבר עזבו מיד לאחר הצבא ורק אנחנו נותרנו לשמור על הגחלת, שלצערי הרב מאוד הולכת ונעלמת. במשך שנים סירבתי בכל תוקף לעזוב את העיר הזאת, שאני כ"כ אוהבת והמשכתי לאחוז בכל הכח בזכרונות ילדות מקסימים של עיירה קטנה, מרוחקת, שבה כולם מכירים את כולם ויש שכנים אמיתיים, כאלו שהדלתות שלהם תמיד פתוחות ולא צריך אפילו לדפוק לפני שנכנסים. זכרונות של משחקי קלאס, גוגואים וגומי ברחוב, מכולות שכונתיות בהן בעל המכולת מכיר את כל הלקוחות שלו באופן אישי ורושם להם את הקניות. זכרונות ממקום שבו אין כבישים ראשיים וניתן ללכת ברגל כמעט לכל מקום. כמובן שהתמונה שאני מתארת השתנתה מאוד בשנים האחרונות והמציאות האמיתית והקשה של העיר הזאת הפכה בעיניי לברורה יותר ויותר בכל יום שעבר. כמו ברוב הפריפריה, גם כאן יש בעיה קשה מאוד של חוסר תקציב, הזנחה, בעיות קשות של אבטלה, חוסר נגישות של תחבורה ציבורית, מערכת חינוך מתפוררת, סגירה של בתי ספר בשל התבגרות האוכלוסייה וקהילה חרדית קיצונית גדולה מאוד, שמשפיעה יותר ויותר על ציביונה של העיר וכופה את רצונה על כלל התושבים. ועדיין לא אמרתי מילה על הקסאמים והגראדים שנוחתים פה לפעמים (למרות שלא זה מה שישבור אותנו...). אז למרות האידיאולגיה והרצון הרב להישאר במקום שבו גדלנו, הקושי הפך לבלתי נסבל והחלטנו לוותר על החלום ולעבור להתגורר "במרכז". אומנם בחלק הכי דרומי שלו, אבל עדיין רשמית חלק מהמרכז.

אז בזמן שאנחנו עושים את כל הסידורים האחרונים ומכניסים את כל החיים שלנו לתוך ארגזים, אנחנו עושים לעצמנו גם דיסוננס קוגנטיבי. אנחנו מונים שוב ושוב את הסיבות שבגינן החלטנו לעזוב ובכך משכנעים את עצמנו שעשינו את ההחלטה הנכונה. מדי פעם אנחנו מדברים גם על הדברים שנתגעגע אליהם. יש הרבה. בראש הרשימה של החצי השני שלי נמצא מוכר הממתקים המיתולוגי, זה שבכל יום מאז שהיינו ילדים מחנה את העגלה שלו בפינה קבועה במרכז המסחרי של העיר ומוכר סוכריות גומי מכל המינים והסוגים. הוא שוקל את השקיות במאזניים עם משקולות איזון ומחשב את החשבון על גבי דף נייר, בלי קופה או מחשבון, ממש כמו שעשה לפני 30 שנה. האיש הזה הוא מוסד מיתולוגי בעיר. הוא מכיר את כולם, כולם מכירים אותו ואין אפילו תושב אחד שלא פקד את העגלה שלו לפחות פעם אחת בחייו. את הסוכריות ששימשו אותי לעוגת יום ההולדת של החצי השני קניתי ממנו ואפילו מסרתי לו ד"ש מהחצי, שפוקד תכופות את העגלה שלו, למרות שהוא מזמן כבר לא ילד.

בראש הרשימה שלי נמצאת חנות התבלינים הקבועה שלי. מדובר בחנות תבלינים משפחתית שמוכרת תבלינים איכותיים וטריים, שנטחנים במקום, עפ"י מסורת של שלושה דורות. אמא שלי עוד זוכרת את הסבא, ממנו היא היתה קונה בעבר את התבלינים. לאחר מכן הבן שלו קיבל את האחריות לנהל את החנות והיום שני הילדים שלו מנהלים אותה. הבת שלו למדה איתי בכיתה ואנחנו מכירות כבר המון שנים. זו החנות הקבועה שלי ובכל שבוע לאחר שאני מסיימת את הקניות בשוק אני עוברת שם, לפעמים רק כדי לומר שלום ולפעמים כדי למלא את מצבור התבלינים הענק שלי. אני מטורפת על תבלינים ויש לי כמעט כל תבלין שאתם יכולים להעלות על הדעת, כולל תערובת תבלינים שהם טוחנים במיוחד עבורי. מדובר בחנות קטנטנה וצפופה מאוד, אבל עמוסה בכל טוב. בנוסף לכל תבלין אפשרי, ניתן למצוא בה מגוון של חומרי גלם איכותיים ונדירים, שבד"כ קשה למצוא בחנויות תבלינים רגילות ובמחירים נמוכים משמעותית מהמחירים ב"חנויות מתמחות".

בביקור האחרון שלי בחנות ביום רביעי שעבר הקפדתי להיפרד בצער רב. על הדרך הצטיידתי במלאי של חומרי גלם כמו מקלות וניל, סירופ מייפל אמיתי, אבקת שקדים, זעפרן, קמח דורום ועוד מגוון של חומרי גלם יחודיים שנמכרים במחיר זול משמעותית. כמובן שקניתי גם אבקת נוגט. זה אחד מחומרי הגלם המדהימים שגיליתי בזכות החנות הזו. למי שלא מכיר, מדובר באגוזי לוז וקרמל שנטחנים לאבקה דקה ומתובלים בווניל. בד"כ משתמשים באבקה הזאת להכנת קרם נוגט ע"י הוספת שמן צמחי. אני מעדיפה להשתמש בה בצורה הטבעית שלה והיא מצויינת לתיבול של קרמים, קצפות, לפיזור על גלידה והכי טעימה כשאוכלים אותה כמו שהיא, ישר מהשקית. אני בד"כ קונה כמות כפולה ממה שאני צריכה, כי אני תמיד אוכלת חצי כבר בדרך הביתה. הפעם, חצי מאבקת הנוגט ששרדה את הנסיעה הביתה הפכה למלית של שושני השמרים המדהימים האלו, בשידוך עם חלבה איכותית, שגם היא נרכשה בחנות התבלינים הקבועה שלי (לשעבר). אלה מאפי הפרידה שלי מהעיר, מחנות התבלינים וגם מהתנור הישן והאהוב שלי, שלצערי לא עובר איתנו דירה. הפרידה אולי מרה, אבל המאפים הללו ממתיקים משמעותית את כל העניין.

אני יודעת שהחום שפוקד אותנו בשבועות האחרונים מוריד את כל החשק להפעיל את התנור, אבל אל תיתנו לקיץ לנצח ותכינו את השושנים האלו למרות החום. אני מבטיחה לכם שהם יהפכו למתכון קבוע ומנצח ברפרטואר המתכונים שלכם. אחרי הכל מדובר בבצק שמרים עשיר במילוי מדהים של חלבה ואבקת נוגט. איך זה יכול להיות פחות ממושלם?

שושני שמרים במילוי נוגט וחלבה
מניב 24 שושני שמרים בגודל בינוני

חומרים לבצק:
500 גרם קמח
25 גרם שמרים טריים
300 מ"ל יוגורט (2 גביעים קטנים)
2 ביצים
100 גרם חמאה רכה
קליפה מגורדת מלימון גדול
כפית מלח

חומרים למלית:
50 גרם חמאה מומסת
100 גרם אבקת נוגט
250 גרם חלבה

ביצה לזיגוג (אופציונלי)


אופן ההכנה:
הכנת הבצק: מנפים את הקמח לתוך קערת המיקסר. מוסיפים את השמרים ומערבבים אותם לתוך הקמח. מוסיפים לקערה את שאר החומרים למעט המלח. לשים את הבצק בעזרת ווהלישה למשך כ- 3-4 דקות. מוסיפים את המלח וממשיכים ללוש כ- 5 דקות נוספות עד לקבלת בצק אחיד ודביק מעט (ניתן גם ללוש את הבצק בידיים, במקרה זה זמן הלישה יתארך במספר דקות). מכסים את קערת הבצק בניילון נצמד למניחים להתפחה של כשעתיים בטמפרטורת החדר (הכי טוב להכין את הבצק לילה לפני ולהתפיח במקרר למשך הלילה).
הכנת השושנים: לאחר שהבצק תפח, מניחים אותו על גבי משטח עבודה מקומח ומוציאים ממנו את האויר. מחלקים אותו לשני חלקים שווים ועובדים כל פעם עם חצי אחד. מרדדים מחצית מהבצק למלבן בגודל של כ- 45X30 ס"מ. בעזרת מברשת מורחים את מלבן הבצק במחצית מכמות החמאה המומסת. מפזרים מחצית מאבקת הנוגט על גבי כל פני שטח הבצק ומפוררים מעל מחצית מכמות החלבה. מקפלים את הבצק לצורת נקניק באופן הדוק וחותכים ל- 12 פרוסות שוות. את הפרוסות מניחים בתבנית מרופדת בנייר אפייה לתפיחה שנייה. חשוב לשמור על מרווחים גדולים בין השושנים משום שהם תופחים מאוד. כמו כן, חשוב להדק את הקצה של כל מאפה לתחתית על מנת שהשושנים לא ייפתחו במהלך האפייה. חוזרים על הפעולה עם מחצית הבצק שנותרה. מכסים את השושנים במגבת ומתפיחים שוב למשך כ- 40 דקות בטמפרטורת החדר.
לאחר התפיחה השנייה, מורחים את השושנים בביצה טרופה. אופים בתנור שחומם מראש לטמפרטורה של 180 מעלות למשך כ- 25-30 דקות, עד שהמאפים זהובים והמלית מבעבעת.

"רחוב ישן בצהרי היום
לצידיו בתים עם גג אדום
במספרה ממול יושב אדון
מסתפר.

כן כך נראית העיירה שלי..."

את הפוסט הבא אני בטח אכתוב מהעיר החדשה שלי, עם הרבה געגועים ל"עיירה שלי" לשעבר בדרום הרחוק.

ט"ו בשבט הגיע- חג לאילנות וגם לפירות

או: גרנולה ביתית

מישהו שם לב שאתמול היה ט"ו בשבט? זה ללא ספק החג הכי מוזר מכל חגי ישראל. כל מי שלא משרת כרגע בשירות צבאי או הורה לילד בגיל המתאים, כלל לא מרגיש את החג הזה. זה החג היחיד שלא מגיע עם ארוחת חג משפחתית מסורתית או חופש מהלימודים. בעצם, מבחינת רובנו, אין לחג הזה כל חשיבות וחוץ מכתבה תורנית שעושים בחדשות על פרוייקט נטיעות כלשהוא, הוא כמעט ולא מורגש. בהחלט חג מוזר.

תרשו לי בבקשה לנצל את הבמה הזו על מנת להציג את החלק הקטן באוכלוסייה שדווקא מאוד מתחבר לחג הזה ולרעיון שעומד מאחוריו. באופן כללי אני לא סובלת חגים. לדעתי הם הפכו ממסורות משפחתיות לא מחייבות לשורה של מצוות ואיסורים מיותרים, שגורמים לנו להתעסק בתפל ולא במהות האמיתית של החג. מהבחינה הזו, ט"ו בשבט הוא שונה ולכן אני דווקא מחבבת אותו. החג הזה לא מגיע עם שורת חוקים של עשה ואל תעשה, אינו מלחיץ ואינו מאלץ אותנו לשבת מסביב לשולחן חג לארוחה מיוחדת. החג הזה עוסק אך ורק בדבר אחד- חגיגת התצרוכת הארץ ישראלית.

בהקשר של ט"ו בשבט, זכור לי משפט ששמעתי לפני כמה שנים באחת מתוכניות הטלויזיה שבו נטען  כי היהדות היא הדת היחידה שבה יש חג לעצים. אני זוכרת את המשפט המטופש הזה עד היום והוא עדיין מכעיס אותי. בניגוד למה שמקובל לחשוב, ט"ו בשבט הוא ממש לא רק "חג לעצים" אלא חג שמהלל ומפאר את הפירות הארץ ישראלים. מנקודת מבט כוללת יותר ניתן לומר שהוא מהלל גם את כלל התוצרת הארץ ישראלית המקומית על כל המגוון שלה. אני, כבשלנית ביתית שמאמינה בתצרוכת מקומית, עונתית וטרייה, מאוד מתחברת לרעיון שעומד מאחורי החג הזה ומקפידה לציין אותו בכל שנה.

השנה בחרתי לחגוג את ט"ו בשבט בהכנת גרנולה, שהיא מאכל מאוד ישראלי בעיניי. אני יודעת שלא המצאנו את הגרנולה אבל היא השתרשה במחוזותינו בצורה כה מוצלחת, עד שכמעט לא ניתן לדמיין ארוחת בוקר ישראלית בלעדיה. גרסאות שונות לגרנולה ניתן למצוא היום כמעט בכל בית קפה ואפילו ברוב המסעדות שמגישות ארוחת בוקר ואת הגרסא הקנוייה שלה ניתן להשיג בכל סופר. הבעיה היא שרוב הגרסאות הזולות שניתן לקנות בסופר פשוט לא טעימות וכמעט ולא מכילות פירות או אגוזים אלא בעיקר שיבולת שועל. על מנת להשיג גרנולה טובה יש צורך לקנות גרנולה בגרסאת גורמה במעדניות מסויימות וכל מי שהתנסה בכך יכול להעיד שמדובר בהוצאה כבדה מאוד ואפילו מגוחכת. לי יש בעיה לשלם סכומים מגוחכים על אוכל ולכן הדרך הכי טובה מבחינתי להנות מגרנולה היא להכין אותה בעצמי. כך אני גם יכולה לשלוט באיכות המרכיבים וביחסים ביניהם לפי הטעם שלי.

הגרנולה הזו היא מבחינתי המתכון הטוב ביותר. יש בה את היחסים המושלמים בין המרכיבים, היא לא מתוקה מדי ומכילה דגנים מלאים, לכן היא גם בריאה יותר. המתכון הוא רק המלצה וניתן לשנות ולהחליף מרכיבים לפי העדפה אישית. מה שכן, חשוב להקפיד למדוד את כל החומרים באותו הכלי על מנת לשמור על היחסים הנכונים בין המרכיבים. אני מודדת באמצעות ספל, מה שמניב כמות מטורפת של גרנולה. אפשר להשתמש בכל כוס קטנה יותר, רק להקפיד למדוד את כל המרכיבים באותה הכוס.

גרנולה ביתית

חומרים לגרנולה:
שתי כוסות שיבולת שועל
שתי כוסות שיבולת שועל מלאה
חצי כוס שומשום
חצי כוס שומשום מלא
כוס גרעיני חמניות
חצי כוס אגוזי מלך קצוצים גס
כוס שקדים עם קליפה קצוצים גס
כוס אגוזי לוז עם קליפה קצוצים גס

חומרים לרוטב:
רבע כוס שמן זית
2 כפות דבש
2 כפות סוכר חום
כף תמצית וניל
חצי כפית קינמון

כוס חמוציות מיובשות


אופן ההכנה:
בקערה גדולה מערבבים יחד את כל חומרי הגרנולה ומניחים בצד. בקערית קטנה מערבבים את כל חומרי הרוטב עד לקבלת תערובת אחידה. שופכים את הרוטב לתוך קערת הגרנולה ומעבבים היטב עד שכל התערובת מצופה ברוטב. את התערובת שופכים לתבנית אפייה גדולה מרופדת בנייר אפייה ומשטחים לשכבה אחידה. חשוב להשתמש בתבנית גדולה כדי שניתן יהייה לשטח את התערובת לשכבה דקה ככל היותר.
אופים כ- 15 דקות בתנור שחומם מראש לטמפרטורה של 180 מעלות. כל 5 דקות מוציאים את התבנית מהתנור, מערבבים היטב את התערובת ומחזירים להמשך אפייה. אם לא מקפידים לערבב את התערובת היא נדבקת.
בתום האפייה מוסיפים לגרנולה את החמוציות המיובשיות ומערבבים היטב. מצננים בתבנית למשך שעה לפחות עד שהגרנולה מתקררת לחלוטין ומעבירים לצנצנת אטומה.

מגרנולה אני הכי אוהבת להכין מוזלי: חותכים מגוון פירות העונה לקוביות גדולות, מוסיפים יוגורט (רצוי יוגורט עזים), כפית דבש/סילאן ומוסיפים גרנולה. מערבבים היטב בתוך כוס גדולה ואוכלים בהנאה. בעונה מומלץ להוסיף למוזלי גרגירי רימון.

הגרנולה נשמרת לאורך זמן בצנצנת אטומה.
מומלץ להניח את הצנצנת במקרר ואם רוצים לשמור על הטריות לתקופה ארוכה, מומלץ להקפיא ולהפשיר בכל פעם את הכמות הרצוייה. מפשירים מספר דקות בטמפרטורת החדר.

מה יכול להיות יותר טוב משוקולד?

או: פיננסטייר שוקולד וחלבה

אני מטורפת על שוקולד. מה שנקרא שוקוליסטית.

שוקולד אצלי זה ממש צורך ולא אחת אני מוצאת את עצמי עם חשק בלתי נשלט לשוקולד שחייב לבוא על סיפוקו, בד"כ באמצעות בראוניז או עוגת שוקולד אפויה. במקרים בהם נדרש סיפוק מיידי יותר לצורך, אני מסתפקת בפיתה ממולאת בקוביות שוקולד מריר שאני שורפת על הגז.
עם כל האהבה שלי לשוקולד, אני ממש לא מוכנה לאכול שוקולד מכל סוג. שוקולד חלב למשל אני לא אוכלת בכלל ומעולם לא שילבתי אותו באפייה שלי. אני הכי אוהבת שוקולד מריר, רצוי עם אחוזי קקאו גבוהים- ככל שאחוזי הקקאו גבוהים יותר, כך השוקולד טעים ומספק יותר. האהבה שלי לשוקולד התחילה בגיל ממש צעיר ועוד כשהייתי ילדה סירבתי לאכול שוקולד חלב, אלא שוקולד מריר בלבד. אני חייבת להודות שזה מאוד לא אופייני וילדים בד"כ סולדים משוקולד מריר ומעדיפים שוקולד חלב. טוב, תמיד הייתי ילדה קצת שונה, שעם הזמן גדלה להיות אשה קצת שונה (או הרבה שונה לדעת החצי השני שלי).

אז מה באמת יכול להיות יותר טוב משוקולד? כמובן, שוקולד וחלבה. אני חייבת להודות שזה אחד השילובים האהובים עליי באפייה וכל מה שהכנתי מהשילוב הזה זכה להצלחה מסחררת בקרב כל סוגי הקהלים, גם אלו שאינם מחבבים שוקולד באופן מיוחד (קשה להאמין אבל יש גם אנשים כאלו...).

הפעם שילבתי שוקולד וחלבה בעוגיות פיננסייר. אלו עוגיות צרפתיות עדינות על בסיס של שקדים טחונים או אבקת שקדים. המתכון הזה נולד כתוצאה משאריות חלבונים שנותרו מיותמים מספר ימים במקרר לאחר שהשתמשתי בחלמונים להכנת גלידה. מכיוון שלא התחשק לי להכין את הדברים הסטנדרטיים כמו נשיקות או פבלובה שהכנתי כבר אינספור פעמים, החלטתי לנסות משהו חדש. חיפוש קצר בגוגל הניב מאות גרסאות לעגיות הללו כאשר בבסיס כל המתכונים היה ניתן למצוא אבקת סוכר, שקדים, חלבונים וחמאה. אני כמובן הייתי חייבת להוסיף שוקולד לעוגיות ומכיוון שלא היו לי בבית מספיק שקדים, המרתי חצי מהכמות הנדרשת באגוזי לוז. בנוסף, באופן מסורתי יש להכין את העוגיות הללו בתבנית ייחודית בצורת מלבנים קטנים. לי אין את התבנית המסויימת הזו ולכן הכנתי את העוגיות בתבנית מאפינס.

לשם הכנת העוגיות יש צורך בהכנת חמאה חומה או חמאה אגוזית כפי שהיא נקראית במתכונים מסויימים. זו בעצם חמאה שהומסה במחבת על האש ובושלה מספר דקות עד שהפכה לחומה ונדף ממנה ריח אגוזי עז. חשוב לשים עין על החמאה בעת החימום, משום שמספר שניות נוספות של בישול יהפכו את החמאה מחמאה חומה לחמאה שרופה שלא ניתן להשתמש בה. זה החלק הטריקי היחיד במתכון. מעבר לכך ההכנה מאוד פשוטה. אין צורך אפילו ללכלך את המיקסר, מכינים את העוגיות בקערה אחת באמצעות כף עץ.

למרות אופן ההכנה הפשוט, מתקבלות עוגיות טעימות ומעודנות להפליא עם טעם חזק של שוקולד וחלבה.

 

פיננסייר שוקולד וחלבה 

מניב 14 עוגיות בתבנית שקעים סטנדרטית

 

חומרים:

100 גרם חמאה

30 גרם קמח

70 גרם אבקת סוכר

3 חלבונים

25 גרם שקדים מולבנים קלויים טחונים דק מאוד

25 גרם אגוזי לוז קלויים ומקולפים טחונים דק מאוד

100 גרם שוקולד מריר

כפית אבקת נס קפה (רצוי מגורען)

כחצי כוס חלבה מפוררת באופן גס

חצי כפית מלח (לא לוותר)

אופן ההכנה:

במחבת קטנה ממיסים את החמאה ומבשלים על אש בינונית עד שהיא משנה את צבעה והופכת לחומה. חשוב להשגיח על מנת שהחמאה לא תישרף. לי זה לקח 4 דקות בדיוק מרגע שהחמאה נמסה לחלוטין. מניחים בצד על מנת שהחמאה תתקרר מעט.

בקערה מערבבים יחד את הקמח, אבקת הסוכר, האגוזים והשקדים. מוסיפים את החלבונים ומערבבים בעזרת כף עץ רק עד לקבלת תערובת אחידה. חשוב לא לעבד מדי את הקמח, אחרת יתקבלו עוגיות קשות. ממיסים במיקרוגל את השוקולד ולאחר ההמסה מוסיפים אליו את הקפה הנמס והמלח. מערבבים היטב על מנת שלא ישארו גושים של אבקת קפה. מוסיפים את תערובת השוקולד לקערה ומערבבים רק עד לקבלת תערובת אחידה. גם כאן חשוב להקפיד על עיבוד מינימלי. לבסוף, מוסיפים לתערובת את פירורי החלבה ומערבבים קלות לשם פיזורם בתערובת.

להכנת התבנית מרפדים את השקעים בעטרות נייר. לעוגיות האלה יש נטייה להידבק לכן מומלץ לשמן את עטרות הנייר במעט חמאה או שמן צמחי נטול טעם (כמו שמן קנולה). יוצקים את הבלילה לתוך העטרות כמעט עד מלוא הגובה. העוגיות תופחות רק במעט ולכן אין חשש למלא את השקעים כמעט במלואם.

אופים בתנור שחומם מראש ל- 170 מעלות כ- 12-15 דקות. 

מכיוון שמדובר בעוגיות שוקולד, לא ניתן לסמוך על הצבע שלהן כמדד למידת האפייה ולכן חשוב לבדוק בעזרת קיסם.

לאחר האפייה מוציאים את העטרות מהתבנית ומניחים להצטנן על רשת.

העוגיות נשמרות כ- 3 ימים בקופסא אטומה מחוץ למקרר.

העוגיות של אמא שלי

או: ביסקוטי שוקולד ואגוזי לוז

רק לשם הבהרה, אמא שלי לא אופה.

בניגוד לאנשים רבים שעוסקים בבישול ואפייה, אני לא ירשתי את האהבה שלי לאוכל מאמא שלי- להיפך, ירשתי אותה בניגוד לאמא שלי. בעוד התפיסה שלי לגבי אוכל היא "לחיות בשביל לאכול", התפיסה של אימי הפוכה לחלוטין ואוכל מהווה עבורה אמצעי להפגת רעב ולא מעבר לכך. על מתוקים אין בכלל מה לדבר והיא תמיד תעדיף נשנוש מלוח על פני מתוק.

למרות זאת, ישנם מספר מתוקים (בסיסיים ביותר) שאמא שלי אוהבת כמו עוגת תפוז (כמובן עם שמן ולא עם חמאה), עוגיות מכונה (הכי פשוטות, רצוי עם מרגרינה) ועוגת גבינה אפויה פושטית ביותר עם גבינה לבנה ושמנת חמוצה, שאני מסרבת להכין בשל הטעם התפל שלה.

שלא תבינו אותי לא נכון, אני מאוד בעד פשטות אבל לעולם לא אשתמש במרגרינה או מחמאה חס וחלילה- לא בשל תפיסה מתנשאת על אוכל, אלא בשל הטעם הרע שלה. בנוסף, אם אני כבר טורחת על עוגת גבינה (מה שלא קורה הרבה), אני אכין אותה מגבינת שמנת 30% כמו שצריך (שד"כ, זו העוגה שאני והחצי השני שלי הכי אוהבים בעולם- במיוחד אם מצרפים לה שוקולד לבן- אני מבטיחה לפרסם בקרוב את המתכון המושלם שלי לעוגת גבינה ושוקולד לבן).

למרות כל הנאמר ובאופן די מפתיע, אימי התאהבה לחלוטין בביסקוטי האלה והן הפכו להיות העוגיות שלה. כמובן שאסור לקרוא לעוגיות ביסקוטי אלא "ברוז", משום שהן מזכירות את העוגיות שסבתא שלה נהגה להכין (עם מרגרינה אני מאמינה) ונקראות ברוז'.

בניגוד לביסקוטי קלאסיים, שאין בהם שומן כלל והם דקים וקשים מאוד (אני מבטיחה להעלות בהזדמנות גם מתכון לביסקוטי קלאסיים), העוגיות הללו מכילות חמאה והן פריכות ועבות יחסית. בנוסף, השילוב של שוקולד מריר ואגוזי לוז יוצר שילוב טעמים מדהים. את העוגיות הכנתי פעמים רבות והן זכו להצלחה מסחררת אפילו בקרב הקהל הקשה ביותר (aka, אמא שלי).

העוגיות הללו הן עפ"י מתכון של רביבה וסיליה מתוך הספר רביבה וסיליה- המתוקים אני כהרגלי עשיתי מספר שינויים במתכון כמו הפחתת כמות הסוכר והשוקולד (במתכון המקורי נדרשת כמות של 120 גרם שוקולד, אני הכנתי עם 100 גרם ויצא מושלם). בנוסף, במתכון המקורי הכמות מתאימה ל- 3 כיכרות, אני חילקתי את הכמות ל- 2 כיכרות בלבד, מה שהניב פחות עוגיות אבל הן היו גדולות יותר, כמו שאני אוהבת (ככה יש פחות רגשות אשם כי אוכלים פחות עוגיות).

ביסקוטי שוקולד ואגוזי לוז
מתקבלות כ- 25 עוגיות גדולות

חומרים:

100 גרם חמאה רכה

100 גרם סוכר (מי שאוהב יותר מתוק יכול לשים 150 גרם, אני הסתפקתי במאה גרם)

2 ביצים

280 גרם קמח

כפית וחצי אבקת אפייה

רבע כפית מלח

120 גרם אגוזי לוז קלויים ושבורים לחתיכות גסות (אין צורך לקלף את האגוזים)

100 גרם שוקולד מריר קצוץ גס

אופן ההכנה:

שמים בקערת המיקסר את החמאה והסוכר ומרככים בעזרת וו הגיטרה עד שמתקבל קרם חלק ואחיד.

תוך כדי ערבול מוסיפים ביצה וכשהיא נבלעת לחלוטין בקרם מוסיפים את הביצה השנייה ולאחר מכן את הקמח המנופה עם אבקת האפייה והמלח.
כשהמיקסר עדיין עובד מוסיפים בבת אחת את האגוזים והשוקולד הקצוץ וממשיכים לעבד במהירות נמוכה רק עד שהשוקולד והאגוזים נבלעים בתערובת. ערבוב יתר יניב עוגיות קשות ולא פריכות.
הבצק שמתקבל צריך להיות מוצק מספיק כדי שאפשר יהיה ליצור ממנו צורות. אם הוא דביק מדי אפשר לקמח מעט את משטח העבודה והידיים.
מחלקים את הבצק לשני חלקים ויוצרים מכל אחד מהם גליל באורך של כ – 30 ס"מ. את הגלילים משטחים מעט עם היד ועוטפים בניילון נצמד. מניחים במקרר למשך כשעה.
לאחר הצינון מסירים את הניילון הנצמד ומניחים את הכיכרות בתבנית מרופדת בנייר אפייה במרווח של מספר ס"מ. אופים את הגלילים בתנור שחומם מראש ל – 150-160 מעלות צלזיוס עד שהם מזהיבים (כ – 28 דקות). מוציאים ומקררים.

פורסים את הגלילים בעזרת סכין מסור לפרוסות אלכסוניות בעובי של ס"מ, מניחים את הפרוסות על צדן החתוך בתבנית שרופדה בנייר אפייה ומייבשים  30 דקות בתנור שחומם מראש ל – 120-130 מעלות.