או: עוגת ביסקוויטים בטעמי מייפל ומוקה
פעם החיים היו פשוטים יותר. לא בהכרח טובים יותר, אבל ללא ספק פשוטים יותר.
באינטואיציה ראשונית, אני בטוחה שרובכם לא תסכימו עם הקביעה הזו. הרי הטכנולוגיה מתפתחת בכל יום בקצב מסחרר והיום, בניגוד לעבר, אנחנו מוקפים במגוון מכשירים וטכנולוגיות שאמורים להקל לנו על החיים, עד כדי כך שאנחנו יכולים לנהל את כל החיים שלנו רק באמצעות הסמארטפון. אם פעם (ממש ממש מזמן) היינו כותבים מכתבים ביד, שולחים אותם בדואר ומחכים מספר ימים או אפילו שבועות לתשובה, היום אנחנו פשוט כותבים מייל (באמצעות הסמארטפון כמובן, כי מחשב זה כבר משהו שאבד עליו הכלח) ותוך מספר דקות מקבלים תשובה (מהסמארטפון כמובן). או בדוגמא אחרת, שקרובה הרבה יותר לליבי, אם פעם היינו רוצים לצלם תמונות היינו צריכים לגשת לחנות צילום, לרכוש סרט צילום, להתקין אותו במצלמה, לצלם תמונה אחת בכל פעם (כי בסרט צילום יש מספר מוגבל של תמונות), לסובב את הגלגלת הקטנה במצלמה כדי לעבור לתמונה הבאה בסרט, להמתין עד שייגמר כל סרט הצילום ורק לאחר מכן לגשת לחנות על מנת לפתח את התמונות. לאחר מכן היינו נדרשים להמתין מספר ימים, אפילו שבועות לפיתוח התמונות, להגיע שוב לחנות הצילום על מנת לאסוף את התמונות, לגלות שחצי מהן נשרפו/יצאו לא בפוקוס/האצבע הסתירה את העדשה, לבחור רק את התמונות הטובות ולסדר אותן באלבום. בסוף התהליך המייגע היינו מציגים בגאווה את האלבום בכל פעם שמבקרים חברים/שכנים/משפחה ונזכרים בטיול/בחג/באירוע שצילמנו בעמל רב. היום רובנו משתמשים במצלמות דיגיטליות (למרות שאני מכירה מספר צלמים שעדיין שומרים אמונים לפילים), מצלמים עשרות ואפילו מאות תמונות, מקרינים אותן באותו הרגע על מסך המצלמה ובודקים את האיכות- אם לא יצא טוב פשוט מוחקים ומצלמים שוב בלי שום בעיה. כמובן שרובנו לא טורחים כלל לפתח את התמונות, אלא מעלים אותן ישירות לפייסבוק, כי כמו שאחותי הקטנה אומרת: מה שלא בפייסבוק לא קיים.
אבל אם נעצור לרגע ונחשוב האם כל הטכנולוגיה הזאת אכן משפרת לנו את החיים, אני לא בטוחה שהמסקנה תהיה כ"כ חד משמעית וברורה. אז נכון, הרבה יותר קל לנו לכתוב מכתבים, לצלם תמונות, לשמור על קשר עם אנשים, אבל הרבה יותר קשה לנו לעמוד בקצב ולהסתגל למציאות המשתנה. בשנים האחרונות נדמה כי בכל יום מישהו אחר מנסה לשווק לנו את הגאדג'ט החם הבא, שאנחנו פשוט לא יכולים לחיות בלעדיו, ועדר שלם של אנשים ממהר לרכוש את כל מה שמוכרים לו, כי אי אפשר שלא, מבלי לחשוב האם אנחנו באמת צריכים את זה, האם המוצר הזה באמת ישפר לנו את החיים ומה המחיר האנושי והחברתי שהוא גובה מאיתנו. המרדף העיוור אחר הדבר החם הבא מגיע לרמות כל כך מגוחכות, עד שבאחת ההשקות המתוקשרות האחרונות של אחד הסמארטפונים האחרונים, ראיינו בחדשות את אחד הלקוחות המאוכזבים, שהתלונן כי הדגם החדש נראה ממש כמו הדגם הישן ולכן אף אחד לא יוכל לדעת שיש לו את הדגם החדש, אז אין טעם בכלל לרכוש אותו.
תחשבו מה היה קורה אילו היינו מרכזים את כל המשאבים העצומים שמושקעים בפיתוח שלל הגאדג'אטים הדי מיותרים שקיימים סביבנו, ומשקיעים אותם בדברים החשובים באמת, כמו ריפוי מחלות, טיפול ברעב העולמי, טיפול בתופעת התחממות כדור הארץ, או במיליון מטרות נעלות וחשובות פי כמה. אולי לא היו לנו סמארטפונים או טאבלטים, אבל החיים של כולנו באמת היו פשוטים וטובים הרבה יותר...
לי אין טאבלט (אני אפילו לא ממש בטוחה מה ההגדרה המדוייקת של טאבלט), אין לי פייסבוק, אני לא עושה קניות באינטרנט (כי כמו שקארי בראדשו אמרה פעם: shopping is my cardio) ואין לי סמארטפון. בכלל, עד לפני כמה שנים לא היה לי כלל טלפון סלולארי (להוציא תקופה בצבא בה שירתתי כקצינה ובמסגרת תפקידי ניתן לי מכשיר סלולארי מהצבא, אותו החזרתי בשמחה רבה מיד עם תום שירות הקבע שלי). את הסלולארי הראשון שלי קיבלתי במתנה מהוריי רק ביום הולדתי ה- 23, כי נמאס להם שאני מסתובבת בלי פלאפון. אם להודות על האמת, קשה מאוד להשיג אותי בפלאפון כי אני לא טורחת לקחת אותו איתי כשאני יוצאת מהבית. אם כבר זכרתי לקחת את הפלאפון, אני בד"כ שוכחת אותו באוטו, במסעדות, בבתים של אנשים אחרים, או בכל מקום אחר בו יוצא לי לבקר (בד"כ הוא נשכח ביחד עם משקפי השמש שלי).
בגדול, אני טכנופובית די רצינית ונמנעת כמו מאש מכל טכנולוגיה חדשה. הייתי מגדירה את עצמי כבחורה אנלוגית שחיה בעולם דיגיטאלי שהיא לא ממש מבינה (או לא ממש רוצה להבין). אני מתגעגעת לתקופות בהן הטכנולוגיה לא ניהלה את חיינו, תקופות פשוטות יותר, בהן היינו מפתחים תמונות, כותבים מכתבים, שולחים שנות טובות בדואר (דואר ישראל, לא דואר אלקטרוני) ושומעים מוזיקה בקלטות. במיוחד אני מתגעגת למשחקי הילדות שהיינו משחקים, שכמעט ונעלמו כליל מן העולם.
כל הגעגועים הללו לא עלו בי סתם פתאום, אלא הוצתו לפני כמה ימים כשעברתי במקרה ליד חבורה של בנות ששיחקו גומי בגן הציבורי. התמונה הזו נחקקה בזכרוני והציתה בי געגועים עצומים לתקופה אחרת, תקופה שחשבתי שנעלמה כליל מהעולם. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה ראיתי ילדים משחקים גומי, או קלאס, או גולות (אני אפילו לא בטוחה שיש עדיין להשיג גולות). אולי עדיין לא אבדה התקווה וניתן להציל משהו מהפשטות של פעם...
אז ברוח הגעגועים לתקופות אחרות, פשוטות יותר, החלטתי להכין עוגת ביסקוויטים, שהיא העוגה הכי פשוטה והכי "של פעם" שניתן להעלות על הדעת. אני לא חושבת שיש בית בישראל שלא הכינו בו לפחות פעם אחת את העוגה הזאת, על שלל הגרסאות שלה. לאיטלקים יש את עוגת הטרמיסו (המדהימה) שלהם ולנו יש את עוגת הביסקוויטים שלנו (שממש לא נופלת ממנה). לעוגה הזאת יש מגוון גרסאות וכל אחד מעדיף אותה בצורה אחרת- הגרסא הבסיסית כוללת ביסקוויטים טבולים בחלב וקרם פשוט של קצפת עם אינסטנט פודינג וניל. הגרסאות המורכבות יותר כוללות טבילה של הביסקוויטים בקפה נמס או אספרסו ושימוש בקרמים בטעמים שונים כמו גבינה או שוקולד. וכמובן שלא ניתן לשכוח את עוגת המשולש, שבה מרימים את שולי העוגה ומצמידים אותם ביחד ליצירת עוגה בצורת משולש. זו היתה הגרסא למתקדמים.
אני מתייחסת לעוגה הזאת כעוגה "של פעם" במובן הכי טוב של המילה, אבל האמת היא שהיא עדיין אקטואלית וגם היום היא מרבה לככב במטבח הישראלי וכמובן שגם במטבח שלי. כנראה שקלאסיקות לא מחליפים והעוגה הזו היא ללא ספק קלאסיקה במיטבה ובעלת מקום של כבוד ברפרטואר האוכל הישראלי. כמו לכולם, גם לי יש העדפה ברורה לגבי עוגת ביסקוויטים וזו הגרסא האהובה עליי ביותר (עם כל הכבוד לקצפת ולאינסטנט פודינג הקלאסיים, שלנצח ישמר להם מקום חם בליבי). בגרסא הזו אני משתמשת בגבינת קש (ריקוטה/טוב טעם/טבורוג/כנען), אותה אני משלבת עם קצפת, סירופ מייפל ומעט אבקת קפה נמס. הגבינה מוסיפה חמצמצות נעימה לקרם ומשתלבת באופן מושלם עם טעמי המייפל והמוקה. עם כל הכבוד לעוגות הגבינה המעודנות, לעוגות המוס המורכבות ולעוגות השמרים הריחניות, עוגת הביסקוויטים הפשוטה הזו לוקחת את כולן בהליכה ותמיד זוכה להצלחה מסחררת, גם בקרב הקהל הקשה ביותר של שונאי המתוקים. לדעתי הסיבה שכולם משתגעים על העוגה הזאת נעוצה בעובדה שהיא מהווה חלק ממדורת השבט שכולנו גדלנו עליה.
אין עוד עוגה שכל ביס ממנה מחזיר אותי תוך שנייה לתקופות אחרות, לזכרונות קסומים ולילדות ישראלית במיטבה...
עוגת ביסקוויטים בטעמי מייפל ומוקה
מתאימה לתבנית פיירקס בגודל 30X23 ס"מ
חומרים:
500 גרם ביסקוויטים בטעם חמאה
250 גרם שמנת מתוקה להקצפה (מיכל אחד)
300 גרם גבינת טיב טעם/כנען/טבורוג/ריקוטה
חצי כוס סירופ מייפל
כפית אבקת קפה נמס (לא מגורען)
כרבע עד חצי כוס חלב לטבילת הבסקוויטים
לקישוט (אופציונלי): כפית אבקת קפה נמס
אופן ההכנה:
הכנת הקרם: שופכים את השמנת המתוקה לתוך קערת המיקסר. מוסיפים את סירופ המייפל ואת אבקת הקפה ומקציפים עד לקבלת קצפת יציבה. את הגבינה שמים בקערה גדולה ומקפלים לתוכה שליש מכמות הקצפת. לאחר קבלת מסה אחידה, מוסיפים את הקצפת שנותרה ומקפלים אותה בעדינות לתערובת הגבינה עד לקבלת קרם אחיד.
הרכבת העגה: בצלחת עמוקה שופכים כרבע כוס חלב. טובלים כל ביסקוויט מספר שניות בחלב ומסדרים בשכבה אחידה בתחתית התבנית. במידה והבסקוויטים לא מסתדרים בתבנית בשכבה אחידה, ניתן לשבור אותם לגודל הרצוי על מנת שיתאימו לגודל התבנית. לאחר כיסוי כל התבנית, מניחים שכבת ביסקוויטים נוספת. לאחר יצירת שכבה תחתונה כפולה מורחים שליש מכמות הקרם על גבי הביסקוויטים ומיישרים בעזרת סכין לשכבה אחידה. לאחר מריחת הקרם, מניחים שכבת ביסקוויטים נוספת (הפעם אין צורך בשכבה כפולה). לפני הנחת כל ביסקוויט, טובלים אותו מספר שניות בחלב. לאחר כיסוי כל פני הקרם בביסקוויטים, מצפים את הביסקוויטים בשכבת קרם נוספת (שליש שני מהכמות) ומיישרים שוב לשכבה אחידה. חוזרים פעם נוספת על הפעולה. לבסוף מתקבלות 3 שכבות של קרם ו- 3 שכבות של ביסקוויטים. שימו לב כי בחלק העליון של העוגה צריכה להיות שכבת קרם. ניתן לקשט את העוגה ע"י פיזור של אבקת קפה באמצעות מסננת על גבי כל החלק העליון.
מכסים את התבנית בניילון נצמד ומכניסים למקרר למשך 6 שעות לפחות על מנת שהעוגה תתייצב (מומלץ לקרר למשך הלילה).
מגישים קר.
בניגוד מוחלט לכל הנאמר לעיל, אני שמחה לעדכן כי אחיו המוכשר להפליא, בעל יכולות התכנות המרשימות והסבלני עד עין קץ, של החצי השני שלי, יצר אפליקציה מגניבה לבלוג. האפליקציה מאפשרת קבלת עדכונים ישירות לסלולר בכל פעם שמפורסמת רשומה חדשה וצפייה ברשומה בקלות באמצעות הסלולר. האפליקציה ידידותית מאוד, קלה לשימוש וכמובן שהיא ניתנת להורדה בחינם. כרגע היא בגרסא בסיסית אבל בעתיד הקרוב היא תשודרג ויתווספו לה פיצ'רים נוספים.
בשלב זה האפליקציה זמינה למשתמשי אנדרואיד בלבד, לא רק מהסיבה שהם יותר מגניבים (או כמו שהחצי השני שלי ביקש ממני לציין: Android Rules), אלא בעיקר מהסיבה שהעלאת אפליקציה ל- App Store כרוכה בתשלום לא מאוד סמלי של כמה מאות שקלים.
אז אם אתם משתמשי אנדרואיד, אתם יכולים להוריד את האפליקציה כאן או באמצעות לחיצה על הקישור המצורף בצד הימני של הדף.
תהנו...
כמו שאתם בטח מבינים, אני אומנם טכנופובית די רצינית, אבל אני מוקפת בחובבי גאדג'אטים נלהבים אך קצת שונים, שמסרבים להיות חלק מהעדר ושומרים נאמנות דווקא לאנדרדוג.
פעם החיים היו פשוטים יותר. לא בהכרח טובים יותר, אבל ללא ספק פשוטים יותר.
באינטואיציה ראשונית, אני בטוחה שרובכם לא תסכימו עם הקביעה הזו. הרי הטכנולוגיה מתפתחת בכל יום בקצב מסחרר והיום, בניגוד לעבר, אנחנו מוקפים במגוון מכשירים וטכנולוגיות שאמורים להקל לנו על החיים, עד כדי כך שאנחנו יכולים לנהל את כל החיים שלנו רק באמצעות הסמארטפון. אם פעם (ממש ממש מזמן) היינו כותבים מכתבים ביד, שולחים אותם בדואר ומחכים מספר ימים או אפילו שבועות לתשובה, היום אנחנו פשוט כותבים מייל (באמצעות הסמארטפון כמובן, כי מחשב זה כבר משהו שאבד עליו הכלח) ותוך מספר דקות מקבלים תשובה (מהסמארטפון כמובן). או בדוגמא אחרת, שקרובה הרבה יותר לליבי, אם פעם היינו רוצים לצלם תמונות היינו צריכים לגשת לחנות צילום, לרכוש סרט צילום, להתקין אותו במצלמה, לצלם תמונה אחת בכל פעם (כי בסרט צילום יש מספר מוגבל של תמונות), לסובב את הגלגלת הקטנה במצלמה כדי לעבור לתמונה הבאה בסרט, להמתין עד שייגמר כל סרט הצילום ורק לאחר מכן לגשת לחנות על מנת לפתח את התמונות. לאחר מכן היינו נדרשים להמתין מספר ימים, אפילו שבועות לפיתוח התמונות, להגיע שוב לחנות הצילום על מנת לאסוף את התמונות, לגלות שחצי מהן נשרפו/יצאו לא בפוקוס/האצבע הסתירה את העדשה, לבחור רק את התמונות הטובות ולסדר אותן באלבום. בסוף התהליך המייגע היינו מציגים בגאווה את האלבום בכל פעם שמבקרים חברים/שכנים/משפחה ונזכרים בטיול/בחג/באירוע שצילמנו בעמל רב. היום רובנו משתמשים במצלמות דיגיטליות (למרות שאני מכירה מספר צלמים שעדיין שומרים אמונים לפילים), מצלמים עשרות ואפילו מאות תמונות, מקרינים אותן באותו הרגע על מסך המצלמה ובודקים את האיכות- אם לא יצא טוב פשוט מוחקים ומצלמים שוב בלי שום בעיה. כמובן שרובנו לא טורחים כלל לפתח את התמונות, אלא מעלים אותן ישירות לפייסבוק, כי כמו שאחותי הקטנה אומרת: מה שלא בפייסבוק לא קיים.
אבל אם נעצור לרגע ונחשוב האם כל הטכנולוגיה הזאת אכן משפרת לנו את החיים, אני לא בטוחה שהמסקנה תהיה כ"כ חד משמעית וברורה. אז נכון, הרבה יותר קל לנו לכתוב מכתבים, לצלם תמונות, לשמור על קשר עם אנשים, אבל הרבה יותר קשה לנו לעמוד בקצב ולהסתגל למציאות המשתנה. בשנים האחרונות נדמה כי בכל יום מישהו אחר מנסה לשווק לנו את הגאדג'ט החם הבא, שאנחנו פשוט לא יכולים לחיות בלעדיו, ועדר שלם של אנשים ממהר לרכוש את כל מה שמוכרים לו, כי אי אפשר שלא, מבלי לחשוב האם אנחנו באמת צריכים את זה, האם המוצר הזה באמת ישפר לנו את החיים ומה המחיר האנושי והחברתי שהוא גובה מאיתנו. המרדף העיוור אחר הדבר החם הבא מגיע לרמות כל כך מגוחכות, עד שבאחת ההשקות המתוקשרות האחרונות של אחד הסמארטפונים האחרונים, ראיינו בחדשות את אחד הלקוחות המאוכזבים, שהתלונן כי הדגם החדש נראה ממש כמו הדגם הישן ולכן אף אחד לא יוכל לדעת שיש לו את הדגם החדש, אז אין טעם בכלל לרכוש אותו.
תחשבו מה היה קורה אילו היינו מרכזים את כל המשאבים העצומים שמושקעים בפיתוח שלל הגאדג'אטים הדי מיותרים שקיימים סביבנו, ומשקיעים אותם בדברים החשובים באמת, כמו ריפוי מחלות, טיפול ברעב העולמי, טיפול בתופעת התחממות כדור הארץ, או במיליון מטרות נעלות וחשובות פי כמה. אולי לא היו לנו סמארטפונים או טאבלטים, אבל החיים של כולנו באמת היו פשוטים וטובים הרבה יותר...
לי אין טאבלט (אני אפילו לא ממש בטוחה מה ההגדרה המדוייקת של טאבלט), אין לי פייסבוק, אני לא עושה קניות באינטרנט (כי כמו שקארי בראדשו אמרה פעם: shopping is my cardio) ואין לי סמארטפון. בכלל, עד לפני כמה שנים לא היה לי כלל טלפון סלולארי (להוציא תקופה בצבא בה שירתתי כקצינה ובמסגרת תפקידי ניתן לי מכשיר סלולארי מהצבא, אותו החזרתי בשמחה רבה מיד עם תום שירות הקבע שלי). את הסלולארי הראשון שלי קיבלתי במתנה מהוריי רק ביום הולדתי ה- 23, כי נמאס להם שאני מסתובבת בלי פלאפון. אם להודות על האמת, קשה מאוד להשיג אותי בפלאפון כי אני לא טורחת לקחת אותו איתי כשאני יוצאת מהבית. אם כבר זכרתי לקחת את הפלאפון, אני בד"כ שוכחת אותו באוטו, במסעדות, בבתים של אנשים אחרים, או בכל מקום אחר בו יוצא לי לבקר (בד"כ הוא נשכח ביחד עם משקפי השמש שלי).
בגדול, אני טכנופובית די רצינית ונמנעת כמו מאש מכל טכנולוגיה חדשה. הייתי מגדירה את עצמי כבחורה אנלוגית שחיה בעולם דיגיטאלי שהיא לא ממש מבינה (או לא ממש רוצה להבין). אני מתגעגעת לתקופות בהן הטכנולוגיה לא ניהלה את חיינו, תקופות פשוטות יותר, בהן היינו מפתחים תמונות, כותבים מכתבים, שולחים שנות טובות בדואר (דואר ישראל, לא דואר אלקטרוני) ושומעים מוזיקה בקלטות. במיוחד אני מתגעגת למשחקי הילדות שהיינו משחקים, שכמעט ונעלמו כליל מן העולם.
כל הגעגועים הללו לא עלו בי סתם פתאום, אלא הוצתו לפני כמה ימים כשעברתי במקרה ליד חבורה של בנות ששיחקו גומי בגן הציבורי. התמונה הזו נחקקה בזכרוני והציתה בי געגועים עצומים לתקופה אחרת, תקופה שחשבתי שנעלמה כליל מהעולם. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה ראיתי ילדים משחקים גומי, או קלאס, או גולות (אני אפילו לא בטוחה שיש עדיין להשיג גולות). אולי עדיין לא אבדה התקווה וניתן להציל משהו מהפשטות של פעם...
אז ברוח הגעגועים לתקופות אחרות, פשוטות יותר, החלטתי להכין עוגת ביסקוויטים, שהיא העוגה הכי פשוטה והכי "של פעם" שניתן להעלות על הדעת. אני לא חושבת שיש בית בישראל שלא הכינו בו לפחות פעם אחת את העוגה הזאת, על שלל הגרסאות שלה. לאיטלקים יש את עוגת הטרמיסו (המדהימה) שלהם ולנו יש את עוגת הביסקוויטים שלנו (שממש לא נופלת ממנה). לעוגה הזאת יש מגוון גרסאות וכל אחד מעדיף אותה בצורה אחרת- הגרסא הבסיסית כוללת ביסקוויטים טבולים בחלב וקרם פשוט של קצפת עם אינסטנט פודינג וניל. הגרסאות המורכבות יותר כוללות טבילה של הביסקוויטים בקפה נמס או אספרסו ושימוש בקרמים בטעמים שונים כמו גבינה או שוקולד. וכמובן שלא ניתן לשכוח את עוגת המשולש, שבה מרימים את שולי העוגה ומצמידים אותם ביחד ליצירת עוגה בצורת משולש. זו היתה הגרסא למתקדמים.
אני מתייחסת לעוגה הזאת כעוגה "של פעם" במובן הכי טוב של המילה, אבל האמת היא שהיא עדיין אקטואלית וגם היום היא מרבה לככב במטבח הישראלי וכמובן שגם במטבח שלי. כנראה שקלאסיקות לא מחליפים והעוגה הזו היא ללא ספק קלאסיקה במיטבה ובעלת מקום של כבוד ברפרטואר האוכל הישראלי. כמו לכולם, גם לי יש העדפה ברורה לגבי עוגת ביסקוויטים וזו הגרסא האהובה עליי ביותר (עם כל הכבוד לקצפת ולאינסטנט פודינג הקלאסיים, שלנצח ישמר להם מקום חם בליבי). בגרסא הזו אני משתמשת בגבינת קש (ריקוטה/טוב טעם/טבורוג/כנען), אותה אני משלבת עם קצפת, סירופ מייפל ומעט אבקת קפה נמס. הגבינה מוסיפה חמצמצות נעימה לקרם ומשתלבת באופן מושלם עם טעמי המייפל והמוקה. עם כל הכבוד לעוגות הגבינה המעודנות, לעוגות המוס המורכבות ולעוגות השמרים הריחניות, עוגת הביסקוויטים הפשוטה הזו לוקחת את כולן בהליכה ותמיד זוכה להצלחה מסחררת, גם בקרב הקהל הקשה ביותר של שונאי המתוקים. לדעתי הסיבה שכולם משתגעים על העוגה הזאת נעוצה בעובדה שהיא מהווה חלק ממדורת השבט שכולנו גדלנו עליה.
אין עוד עוגה שכל ביס ממנה מחזיר אותי תוך שנייה לתקופות אחרות, לזכרונות קסומים ולילדות ישראלית במיטבה...
עוגת ביסקוויטים בטעמי מייפל ומוקה
מתאימה לתבנית פיירקס בגודל 30X23 ס"מ
חומרים:
500 גרם ביסקוויטים בטעם חמאה
250 גרם שמנת מתוקה להקצפה (מיכל אחד)
300 גרם גבינת טיב טעם/כנען/טבורוג/ריקוטה
חצי כוס סירופ מייפל
כפית אבקת קפה נמס (לא מגורען)
כרבע עד חצי כוס חלב לטבילת הבסקוויטים
לקישוט (אופציונלי): כפית אבקת קפה נמס
אופן ההכנה:
הכנת הקרם: שופכים את השמנת המתוקה לתוך קערת המיקסר. מוסיפים את סירופ המייפל ואת אבקת הקפה ומקציפים עד לקבלת קצפת יציבה. את הגבינה שמים בקערה גדולה ומקפלים לתוכה שליש מכמות הקצפת. לאחר קבלת מסה אחידה, מוסיפים את הקצפת שנותרה ומקפלים אותה בעדינות לתערובת הגבינה עד לקבלת קרם אחיד.
הרכבת העגה: בצלחת עמוקה שופכים כרבע כוס חלב. טובלים כל ביסקוויט מספר שניות בחלב ומסדרים בשכבה אחידה בתחתית התבנית. במידה והבסקוויטים לא מסתדרים בתבנית בשכבה אחידה, ניתן לשבור אותם לגודל הרצוי על מנת שיתאימו לגודל התבנית. לאחר כיסוי כל התבנית, מניחים שכבת ביסקוויטים נוספת. לאחר יצירת שכבה תחתונה כפולה מורחים שליש מכמות הקרם על גבי הביסקוויטים ומיישרים בעזרת סכין לשכבה אחידה. לאחר מריחת הקרם, מניחים שכבת ביסקוויטים נוספת (הפעם אין צורך בשכבה כפולה). לפני הנחת כל ביסקוויט, טובלים אותו מספר שניות בחלב. לאחר כיסוי כל פני הקרם בביסקוויטים, מצפים את הביסקוויטים בשכבת קרם נוספת (שליש שני מהכמות) ומיישרים שוב לשכבה אחידה. חוזרים פעם נוספת על הפעולה. לבסוף מתקבלות 3 שכבות של קרם ו- 3 שכבות של ביסקוויטים. שימו לב כי בחלק העליון של העוגה צריכה להיות שכבת קרם. ניתן לקשט את העוגה ע"י פיזור של אבקת קפה באמצעות מסננת על גבי כל החלק העליון.
מכסים את התבנית בניילון נצמד ומכניסים למקרר למשך 6 שעות לפחות על מנת שהעוגה תתייצב (מומלץ לקרר למשך הלילה).
מגישים קר.
בניגוד מוחלט לכל הנאמר לעיל, אני שמחה לעדכן כי אחיו המוכשר להפליא, בעל יכולות התכנות המרשימות והסבלני עד עין קץ, של החצי השני שלי, יצר אפליקציה מגניבה לבלוג. האפליקציה מאפשרת קבלת עדכונים ישירות לסלולר בכל פעם שמפורסמת רשומה חדשה וצפייה ברשומה בקלות באמצעות הסלולר. האפליקציה ידידותית מאוד, קלה לשימוש וכמובן שהיא ניתנת להורדה בחינם. כרגע היא בגרסא בסיסית אבל בעתיד הקרוב היא תשודרג ויתווספו לה פיצ'רים נוספים.
בשלב זה האפליקציה זמינה למשתמשי אנדרואיד בלבד, לא רק מהסיבה שהם יותר מגניבים (או כמו שהחצי השני שלי ביקש ממני לציין: Android Rules), אלא בעיקר מהסיבה שהעלאת אפליקציה ל- App Store כרוכה בתשלום לא מאוד סמלי של כמה מאות שקלים.
אז אם אתם משתמשי אנדרואיד, אתם יכולים להוריד את האפליקציה כאן או באמצעות לחיצה על הקישור המצורף בצד הימני של הדף.
תהנו...
כמו שאתם בטח מבינים, אני אומנם טכנופובית די רצינית, אבל אני מוקפת בחובבי גאדג'אטים נלהבים אך קצת שונים, שמסרבים להיות חלק מהעדר ושומרים נאמנות דווקא לאנדרדוג.
הפוסט שלך מקסים, התמונות יפהפיות וממש נראה טעים!!
השבמחק(אני דווקא חולת גאג'טים, פייסבוקים, אייפונים וכל דבר שהומצא בשנה האחרונה, אבל מתחברת לרוח הנוסטלגית שלך. אפשר גם וגם!:)
בהחלט אנסה את האפליקציה
תודה רבה
השבמחקאשמח לשמוע תגובות והערות על האפליקאציה
באמת עוגה שמזכירה לי את הילדות והיא נראית מעולה.
השבמחקאני לא מאמינה ראית ילדות משחקות גומי ברחוב, אני לא חושבת שראיתי ילדים משחקים ברחוב שנים!
הלוואי ויהיה רטרו וילדים יחזרו להיות ילדים.