העיירה שלי

או: שושני שמרים במילוי נוגט וחלבה

בסוף השבוע הקרוב אני והחצי השני שלי אמורים לעבור דירה.

אחרי  שנים של חיים בדרום הכי פריפריאלי שאפשר לתאר, גם אנחנו נשברנו לבסוף והחלטנו בלב כבד לעזוב ולהתקרב למרכז. החל מסוף השבוע הקרוב אנחנו נוטשים את הפריפריה והופכים רשמית להיות חלק מקו חדרה-גדרה. אם לומר את האמת, היה מדובר בהחלטה לא קלה בכלל, שנכפתה עלינו מכורח הנסיבות שגורמות לרוב האנשים לעזוב את המקום הזה. רוב חברי הילדות שלנו כבר עזבו מיד לאחר הצבא ורק אנחנו נותרנו לשמור על הגחלת, שלצערי הרב מאוד הולכת ונעלמת. במשך שנים סירבתי בכל תוקף לעזוב את העיר הזאת, שאני כ"כ אוהבת והמשכתי לאחוז בכל הכח בזכרונות ילדות מקסימים של עיירה קטנה, מרוחקת, שבה כולם מכירים את כולם ויש שכנים אמיתיים, כאלו שהדלתות שלהם תמיד פתוחות ולא צריך אפילו לדפוק לפני שנכנסים. זכרונות של משחקי קלאס, גוגואים וגומי ברחוב, מכולות שכונתיות בהן בעל המכולת מכיר את כל הלקוחות שלו באופן אישי ורושם להם את הקניות. זכרונות ממקום שבו אין כבישים ראשיים וניתן ללכת ברגל כמעט לכל מקום. כמובן שהתמונה שאני מתארת השתנתה מאוד בשנים האחרונות והמציאות האמיתית והקשה של העיר הזאת הפכה בעיניי לברורה יותר ויותר בכל יום שעבר. כמו ברוב הפריפריה, גם כאן יש בעיה קשה מאוד של חוסר תקציב, הזנחה, בעיות קשות של אבטלה, חוסר נגישות של תחבורה ציבורית, מערכת חינוך מתפוררת, סגירה של בתי ספר בשל התבגרות האוכלוסייה וקהילה חרדית קיצונית גדולה מאוד, שמשפיעה יותר ויותר על ציביונה של העיר וכופה את רצונה על כלל התושבים. ועדיין לא אמרתי מילה על הקסאמים והגראדים שנוחתים פה לפעמים (למרות שלא זה מה שישבור אותנו...). אז למרות האידיאולגיה והרצון הרב להישאר במקום שבו גדלנו, הקושי הפך לבלתי נסבל והחלטנו לוותר על החלום ולעבור להתגורר "במרכז". אומנם בחלק הכי דרומי שלו, אבל עדיין רשמית חלק מהמרכז.

אז בזמן שאנחנו עושים את כל הסידורים האחרונים ומכניסים את כל החיים שלנו לתוך ארגזים, אנחנו עושים לעצמנו גם דיסוננס קוגנטיבי. אנחנו מונים שוב ושוב את הסיבות שבגינן החלטנו לעזוב ובכך משכנעים את עצמנו שעשינו את ההחלטה הנכונה. מדי פעם אנחנו מדברים גם על הדברים שנתגעגע אליהם. יש הרבה. בראש הרשימה של החצי השני שלי נמצא מוכר הממתקים המיתולוגי, זה שבכל יום מאז שהיינו ילדים מחנה את העגלה שלו בפינה קבועה במרכז המסחרי של העיר ומוכר סוכריות גומי מכל המינים והסוגים. הוא שוקל את השקיות במאזניים עם משקולות איזון ומחשב את החשבון על גבי דף נייר, בלי קופה או מחשבון, ממש כמו שעשה לפני 30 שנה. האיש הזה הוא מוסד מיתולוגי בעיר. הוא מכיר את כולם, כולם מכירים אותו ואין אפילו תושב אחד שלא פקד את העגלה שלו לפחות פעם אחת בחייו. את הסוכריות ששימשו אותי לעוגת יום ההולדת של החצי השני קניתי ממנו ואפילו מסרתי לו ד"ש מהחצי, שפוקד תכופות את העגלה שלו, למרות שהוא מזמן כבר לא ילד.

בראש הרשימה שלי נמצאת חנות התבלינים הקבועה שלי. מדובר בחנות תבלינים משפחתית שמוכרת תבלינים איכותיים וטריים, שנטחנים במקום, עפ"י מסורת של שלושה דורות. אמא שלי עוד זוכרת את הסבא, ממנו היא היתה קונה בעבר את התבלינים. לאחר מכן הבן שלו קיבל את האחריות לנהל את החנות והיום שני הילדים שלו מנהלים אותה. הבת שלו למדה איתי בכיתה ואנחנו מכירות כבר המון שנים. זו החנות הקבועה שלי ובכל שבוע לאחר שאני מסיימת את הקניות בשוק אני עוברת שם, לפעמים רק כדי לומר שלום ולפעמים כדי למלא את מצבור התבלינים הענק שלי. אני מטורפת על תבלינים ויש לי כמעט כל תבלין שאתם יכולים להעלות על הדעת, כולל תערובת תבלינים שהם טוחנים במיוחד עבורי. מדובר בחנות קטנטנה וצפופה מאוד, אבל עמוסה בכל טוב. בנוסף לכל תבלין אפשרי, ניתן למצוא בה מגוון של חומרי גלם איכותיים ונדירים, שבד"כ קשה למצוא בחנויות תבלינים רגילות ובמחירים נמוכים משמעותית מהמחירים ב"חנויות מתמחות".

בביקור האחרון שלי בחנות ביום רביעי שעבר הקפדתי להיפרד בצער רב. על הדרך הצטיידתי במלאי של חומרי גלם כמו מקלות וניל, סירופ מייפל אמיתי, אבקת שקדים, זעפרן, קמח דורום ועוד מגוון של חומרי גלם יחודיים שנמכרים במחיר זול משמעותית. כמובן שקניתי גם אבקת נוגט. זה אחד מחומרי הגלם המדהימים שגיליתי בזכות החנות הזו. למי שלא מכיר, מדובר באגוזי לוז וקרמל שנטחנים לאבקה דקה ומתובלים בווניל. בד"כ משתמשים באבקה הזאת להכנת קרם נוגט ע"י הוספת שמן צמחי. אני מעדיפה להשתמש בה בצורה הטבעית שלה והיא מצויינת לתיבול של קרמים, קצפות, לפיזור על גלידה והכי טעימה כשאוכלים אותה כמו שהיא, ישר מהשקית. אני בד"כ קונה כמות כפולה ממה שאני צריכה, כי אני תמיד אוכלת חצי כבר בדרך הביתה. הפעם, חצי מאבקת הנוגט ששרדה את הנסיעה הביתה הפכה למלית של שושני השמרים המדהימים האלו, בשידוך עם חלבה איכותית, שגם היא נרכשה בחנות התבלינים הקבועה שלי (לשעבר). אלה מאפי הפרידה שלי מהעיר, מחנות התבלינים וגם מהתנור הישן והאהוב שלי, שלצערי לא עובר איתנו דירה. הפרידה אולי מרה, אבל המאפים הללו ממתיקים משמעותית את כל העניין.

אני יודעת שהחום שפוקד אותנו בשבועות האחרונים מוריד את כל החשק להפעיל את התנור, אבל אל תיתנו לקיץ לנצח ותכינו את השושנים האלו למרות החום. אני מבטיחה לכם שהם יהפכו למתכון קבוע ומנצח ברפרטואר המתכונים שלכם. אחרי הכל מדובר בבצק שמרים עשיר במילוי מדהים של חלבה ואבקת נוגט. איך זה יכול להיות פחות ממושלם?

שושני שמרים במילוי נוגט וחלבה
מניב 24 שושני שמרים בגודל בינוני

חומרים לבצק:
500 גרם קמח
25 גרם שמרים טריים
300 מ"ל יוגורט (2 גביעים קטנים)
2 ביצים
100 גרם חמאה רכה
קליפה מגורדת מלימון גדול
כפית מלח

חומרים למלית:
50 גרם חמאה מומסת
100 גרם אבקת נוגט
250 גרם חלבה

ביצה לזיגוג (אופציונלי)


אופן ההכנה:
הכנת הבצק: מנפים את הקמח לתוך קערת המיקסר. מוסיפים את השמרים ומערבבים אותם לתוך הקמח. מוסיפים לקערה את שאר החומרים למעט המלח. לשים את הבצק בעזרת ווהלישה למשך כ- 3-4 דקות. מוסיפים את המלח וממשיכים ללוש כ- 5 דקות נוספות עד לקבלת בצק אחיד ודביק מעט (ניתן גם ללוש את הבצק בידיים, במקרה זה זמן הלישה יתארך במספר דקות). מכסים את קערת הבצק בניילון נצמד למניחים להתפחה של כשעתיים בטמפרטורת החדר (הכי טוב להכין את הבצק לילה לפני ולהתפיח במקרר למשך הלילה).
הכנת השושנים: לאחר שהבצק תפח, מניחים אותו על גבי משטח עבודה מקומח ומוציאים ממנו את האויר. מחלקים אותו לשני חלקים שווים ועובדים כל פעם עם חצי אחד. מרדדים מחצית מהבצק למלבן בגודל של כ- 45X30 ס"מ. בעזרת מברשת מורחים את מלבן הבצק במחצית מכמות החמאה המומסת. מפזרים מחצית מאבקת הנוגט על גבי כל פני שטח הבצק ומפוררים מעל מחצית מכמות החלבה. מקפלים את הבצק לצורת נקניק באופן הדוק וחותכים ל- 12 פרוסות שוות. את הפרוסות מניחים בתבנית מרופדת בנייר אפייה לתפיחה שנייה. חשוב לשמור על מרווחים גדולים בין השושנים משום שהם תופחים מאוד. כמו כן, חשוב להדק את הקצה של כל מאפה לתחתית על מנת שהשושנים לא ייפתחו במהלך האפייה. חוזרים על הפעולה עם מחצית הבצק שנותרה. מכסים את השושנים במגבת ומתפיחים שוב למשך כ- 40 דקות בטמפרטורת החדר.
לאחר התפיחה השנייה, מורחים את השושנים בביצה טרופה. אופים בתנור שחומם מראש לטמפרטורה של 180 מעלות למשך כ- 25-30 דקות, עד שהמאפים זהובים והמלית מבעבעת.

"רחוב ישן בצהרי היום
לצידיו בתים עם גג אדום
במספרה ממול יושב אדון
מסתפר.

כן כך נראית העיירה שלי..."

את הפוסט הבא אני בטח אכתוב מהעיר החדשה שלי, עם הרבה געגועים ל"עיירה שלי" לשעבר בדרום הרחוק.